תפקידך להטיל ספק בסיפור שלי, ואתה רשאי לפקפק בכל מה שאומר, במיוחד מכיוון שאני לא טורח להציג כל ראיה למה שאני מספר. לכן זה יהיה ההסכם בינינו: אני אספר הכול שוב, ואתה תאמין, או לא. אילו היית מכיר את העבר שלי, שהוא העתיד שלך, השאלה שהיית שואל היא למה בכלל נסעתי בזמן. המסע בזמן לא היה עניין שולי בשבילי.
הכלל הקובע, בדרך כלל, הוא הסיפור: אם הסיפור טוב מספיק, אין צורך לצאת ולדובב את המציאות. אפשר להניח לה. ובכל זאת יצאתי למסע והגעתי הנה, לתל אביב, עיר ישנה ומתקלפת, עשנה ומיוזעת, מסריחה. התחנה האחרונה שלי במסע, נכון להיום, היא תא בבית המעצר אבו כביר ריחות של שתן מעורבים בריחות של ליזול, מים מעופשים וטחב קירות עתיר נבגים. יש חלון, מרושת ומסורג, והוא גבוה מעליי, מונח למעלה ולא נגיש. כאן למטה אנשים באים ואנשים הולכים איתי בתא, בכל זמן, יש שלושה עד שישה אנשים, אבל אני היחיד שנשאר, פשוט מפני שלי אין לאן ללכת ולכם אין את מי לשחרר, ומאותה הסיבה ממש אין לכם נגד מי להגיש כתב אישום.
באתי מתל אביב, גדלתי בתל אביב, עיר של זמן אחר שבה דבר לא נוגע בדבר ודבר לא בהכרח נוגע בך. אני נווט בהיסטוריה, שתפקידו לשרטט מפת אירועים מסביב לאיים פזורים של עובדות שאין עליהן כל ויכוח. המפה משתנה עד שהיריעה שבין אי לאי מתייצבת על הסיפור הפשוט והסביר ביותר. לעתים קרובות אנחנו מנסים לערער את יציבות האיים, למוטט אפילו את העובדות היציבות ביותר.
במשך שנים ניסיתי לערער את התפיסות המקובלות בקשר לרנסנס, בטענה שהוא הומצא כולו בשווייץ של המאה התשע–עשרה. לא מצאתי כל תיעוד לטענות שעלו בספרים הישנים שתחמו את התקופה בין דאנטה למיכלאנג‘לו, שהדחיקו את הנוכחות הצבאית הימית של הטורקים באיטליה ושהאדירו את העצמאות של פירנצה בתקופת מדיצ‘י. במפה שאני שרטטתי, השינויים לא היו גדולים, ואני מודה היום שחלקים גדולים מהסיפורים שהצגתי לעולם היו פרי הדמיון הפרטי שלי. מאוריציו ג‘אנבארטי, האמן האומלל, בן חסותם של בני ספורצה, האיש שבילה שנים ארוכות, ארוכות מדי בניסיון להבין את הגוף האנושי והחליט לראיין כל איבר ואיבר ביסודיות ולאורך שנים, וישב מול אוזן ועוד אוזן, כזאת שמחוברת לגוף חי או מת וכזאת שאינה מחוברת לגוף כלל, ואחרי חמש שנים חיפש את עצמו ביצירה ובמחקר והיה לאמן הראשון המתועד בהיסטוריה האנושית שכרת לעצמו את האוזן, האיש הזה לא התקיים מעולם מחוץ לסיפור שלי.
בעולם שלי, שאותו עזבתי לפני כמה חודשים, הסיפור הוא האמת, והאמת חייבת להתיישב עם האמיתות הידועות האחרות. רק כך נמדדת האמת הסיפורית, ואם העובדה אינה מתיישבת עם שאר העובדות, היא תיכרת וסיפור חדש יצמח במקומה. יש לנו הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לדמות כל מציאות ולשחזר כל אירוע, שאולי קרה ואולי לא קרה, במציאות.
אני הייתי הראשון שהטיל בכך ספק, ויש לך את הזכות המלאה להטיל בכך ספק בעצמך, אבל זה מה שאני אומר. במקום שממנו אני מגיע אפשר לדמות כל אירוע, אבל בלתי אפשרי לשחזר את הריחות שאפפו את שדה הקרב באוסטרליץ, את הבחילות שחש נפוליאון לעתים תכופות לפני פגישה עם האסיפה הלאומית ואת כאבי הבטן של מי מהמונרכים הבריטיים בימי מלחמות השושנים. ומכל המקומות שיכולתי להגיע אליהם ומכל הזמנים שיכולתי להגיע אליהם הגעתי לתל אביב, להיום.
היום תל אביב שונה מתל אביב של המחר, זו שהכרתי. תל אביב היום היא עיר צפופה עם מכוניות שנוסעות לאט ברחובות צרים. יש ארבע קבוצות עיקריות של מכוניות: סובארו לבנה היא הקבוצה הגדולה ביותר, פז‘ו 205 לבנה עם מספר רישוי שחור ומכונית נוספת מאותו הסוג אבל בצבע אדום עם מספר רישוי צהוב הן שתי הקבוצות הקטנות יותר, ויש קבוצה נוספת של מכוניות מסוגים אחרים, רובן ישנות, כולן פולטות עשן אפור. הקיץ בתל אביב דביק, ובלילה כל הזיעה שמרחפת באוויר נוחתת על האספלט ועל הבטון של המדרכות ומרטיבה אותם, מעט, עד שתעלה השמש ותאייד הכול בחזרה. הגעתי בלילה ושוטטתי ברחובות. התממשתי מצפון לרחוב אבן גבירול, ליד מתקן הכליאה של הווטרינר העירוני, הלכתי דרומה וראיתי את המקומות הבודדים הפתוחים כל הלילה, את המקומות שנסגרים מאוחר בלילה ואת המקומות שהיו סגורים כבר כשעברתי לידם. בבוקר, ליד חנות צילום, אדם הניח תיק על אופנוע שהחנה דקה קודם ופנה לדבר עם מכר שפגש, בלי שהסיר את הקסדה. לקחתי את התיק והמשכתי לתוך חנות הצילום. החנות הייתה ריקה, המוכר כנראה היה בחדר אחורי או במחסן, או שקפץ לבקר בחנות אחרת. אני הנחתי את התיק על מכונת הצילום: תיק בד כחול בעל רוכסן חיצוני ומחיצות פנימיות מבד כפול באותו הצבע. קרוב לוודאי שבתוך כל מחיצה היה לוח קרטון, שכבר היה שבור בכל מיני מקומות. בתוך התיק מצאתי תעודת זהות כחולה, ארנק ובתוכו כמה מאות שקלים בשטרות וכרטיס פלסטיק שפס שחור צר בצדו האחד, זה שלא מודפסים בו סמלים מיוחדים, מן הסתם צדו האחורי.
השארתי את התיק בחנות הצילום, אחרי שחיכיתי פרק זמן סביר למוכר, שיחזור ויצלם אותי בתמונה בגודל התמונה בתעודת הזהות הכחולה. אם היה משהו חריג בבקשה שלי ממנו, לא היה דבר בתגובה שלו שהסגיר את זה. המשכתי הלאה. את עיקר היום, אחרי שהחלפתי בגדים בחנות בהמשך הרחוב ואחרי שאכלתי המבורגר בלחמנייה במקום ששמו מקדיוויד, ביליתי באזור אלנבי ומגדל שלום. הדרך הייתה מלאה לחות ועשן, עשן אוטובוסים ומכוניות ועשן סיגריות בכל פינה. היו מעט מאוד איים של צל לאורך הדרך, והצל לא ניחם. הלכתי לאט כדי לא להעלות את חום הגוף מעבר לרגיל, כדי לא להזיע מעבר למה שהייתי מזיע גם אילו ישבתי סתם. עד הערב כבר הספקתי להיכנס לכמה בניינים ממוזגים. כאשר עוברים את עמדת השמירה, המאוישת או לא, ונכנסים לאחד המשרדים, אלה שיש בהם כמה וכמה עמדות מחשב פנויות, פשוט מתיישבים.
התיישבתי מול עמדת מחשב באותה טבעיות שבה נכנסתי לכל אחד ואחד מהבניינים לא היה בהם כל אמצעי לסינון הנכנסים. נכנסתי, בירכתי את השומר לשלום והמשכתי פנימה. המסלול נעשה כבר המסלול הקבוע שלי במשך הזמן שביליתי בעיר הזאת.
אתה מבקש שאקצר ככל האפשר כי אין לך יום שלם בשבילי. אני לא מישהו שתרצה להאריך את משך החקירה שלו, כי כל הזמן שבעולם לרשותי ואני לא קיים בשבילך. אילו הייתי מישהו, היית מקדיש זמן לחקירה, אבל לא מתוך רצון לגלות איזו אמת, אלא מתוך משחק הכוחות שבו אתה חייב לנצח. במקרה שלי, את מי תנצח?
ושוב השאלה על המסע בזמן. תניח לזה. אנשים מהעתיד לא מתעסקים בשאלה מה היה קורה אילו, והאם אפשר לשנות את ההווה באמצעות מסע לעבר. צר לי להעיד על בני דורי, אבל אין להם אפילו חלקיק מהסקרנות של האנשים כאן, היום. האמת המצערת היא שאתה לא רואה כאן עוד אנשים מהעתיד מכיוון שאין להם עניין לבקר בזמנים אחרים. אני לא שונה. יכולתי לבחור בזמנים מעניינים יותר, כמו ימי נפוליאון או הרנסנס האיטלקי, אבל מצאתי את עצמי כאן ועכשיו, והזמן הזה אכן לא מעניין כמו זמנים אחרים.
כבר כמה חודשים אני חי כאן, שמי המוכר הוא אותו השם שמופיע בתעודת הזהות הכחולה שהתמונה שלי בה לא מתאימה לפרצוף של האדם שהגיע לתחנה אתמול, ואני מודה שהוא בעל התעודה האמיתי.
אז בקצרה, במשך החודשים האלה נכנסתי בקביעות לחדרי עסקות המט“ח של כמה בנקים ברחובות אחד העם ויהודה הלוי. ביצעתי עסקות מכירה וקנייה בשווקים שונים מתוך החשבון העצמי של כל אחד מהבנקים, שלא הייתה לי כל בעיה לגשת אליו מכל מחשב שבכל אחד מאותם משרדים ממוזגים. בסוף יום המסחר הכסף חזר לאותו החשבון בניכוי הארביטראז‘ שעבר לחשבון עצמי אחר בבנק ומשם לחשבון אחר שריכז את כל הכספים שמשכתי מכל אחד מהבנקים שאליהם נכנסתי. שאמשיך? תפסתם אותי, ועכשיו הטיול שלי בתל אביב הסתיים. רשמתי בהצהרה את שמי האמיתי, את תאריך הלידה האמיתי שלי ואת כתובתי האמיתית. אם תחליטו לשחרר אותי, אני אתחיל טיול חדש, ואם לא, אחכה עד שהמסע שלי יבוא לסיומו באופן טבעי ואיעלם מכאן לתמיד.
* הסיפור התפרסם לראשונה בספר ״זיקוקים״ בהוצאה מינימלית, 2012