דבר המערכת

1

יש לי נמלים על שולחן העבודה, בתוך ספל הקפה, בתוך המקלדת ובעוד המון מקומות, מן הסתם.

הייתי בכרתים בסוף השבוע, במלון ששם את איכות הסביבה על ראש שמחתו. שם למדתי שיש חרקים "נכונים" שצריך לטפח.

אני מטפחת את הנמלים שלי. היום אספר לכם על שולה. שולה היא נמלת מירוץ, שאימנתי לפי המודל של לאנס ארמסטרונג (שזה כבר סיפור אחר). שולה הגיעה להישגים מרשימים, ואני שוקלת לרשום אותה לתחרויות חובבים בזמן הקרוב.

האמת היא שאני לא ממש מבחינה בין הנמלים, לכן אני מכנה את כולן שולה. הן חרוצות, ומכיוון שאני עצל ופיקח, מצאתי דרך לעקוף את חובתי האזרחית ללכת אל הנמלה, וכעת הנמלה באה אלי. בהמוניה.

2

המערכת שומרת לעצמה את הזכות להגיב בזמן ובמקום שיראו לה.

המערכת שומרת לעצמה את הזכות שלא להפליל את עצמה או את בעלה.

המערכת שומרת את הדולרים שלה בתוך חור ברצפה מתחת לארון הבגדים.

3

יורו 2000 התחיל, והנבחרות האהובות עלי מזייפות: צ'כיה, אנגליה, סלובניה וברזיל. אני מאוד לא מרוצה מהביצועים של האחרונה (מה זאת אומרת להכניס את ריוואלדו בדקה השבעים בכל פעם? חוצפה). בכל אופן, שמתי לב למשהו שונה: מכיוון שפתאום אנחנו חייבים לצפות בערוץ 1, והשלט נתקע שם עד שעה מאוחרת, גיליתי שלדגל המתנפנף בסוף השידורים על רקע "התקווה" נוסף גם הטקסט המלא של ההמנון הלאומי. המינימליזם הלירי בשיר הזה, המתבטא במיעוט האמצעים הספרותיים (יש רק סוג אחד של מטפאורה, ההתרחשות מועטה, והמשקל, כמיטב המסורת היהודית – נסוג), מתבטא גם במיעוט השורות. בקיצור – ההמנון הישראלי הוא ההמנון היחיד בעולם שמכיל רק משפט תחבירי אחד:

כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה, ובפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים.

זהו משפט משולב – מורכב ומחובר עם פסוקיות לוואי (התקווה בת שנות אלפיים,ארץ ציון ירושלים), וזה פחות או יותר כל מה שאפשר להגיד על השיר הזה. לא נכון. אפשר יותר: בחזרה ליורו 2000, אם באיזשהו צירוף נסיבות פלאי נבחרת ישראל תעפיל לאליפות הבאה, הצופים ידעו להעריך את קוצר ההמנון שלנו, במיוחד לאור החוויה המצמררת של ההאזנה להמנון הפורטוגלי הארוך, והחוויה הארוכה של ההאזנה להמנון הגרמני המצמרר. והנה עוד קצת אינפורמציה: אימבר, שכתב את ההמנון היה אלכוהוליסט רומני שלא הצליח מימיו לייצר משפט קוהרנטי. את המנגינה גנבו בני ישראל מהמלחין הצ'כי סמטנה (מהיצירה "מולדביה"). הסיבה שהשחקנים הצ'כיים לא זיהו את הפלאגיאט במשחקי הידידות היא העיבוד המחורבן, והביצוע המזעזע.

4

המזימה התנהלה כך: קודם כל, להוציא את פטריק ברגר על כרטיס אדום משחק אחד לפני יורו 2000, כך שהשחקן החשוב ביותר של צ'כיה לא יגיע למוקדמות. או קי, נפטרים ממנו, ודואגים שהשחקן האסטרטגי החשוב ביותר של צ'כיה ינוטרל. איך עושים את זה? דופקים לנדווד מכות (את אותו הדבר עושים עכשיו לשירר מאנגליה). ואז נשאר קארל פובורסקי. לא נוגעים בו, אבל מטמטמים את כולם סביבו. בסדר, יכול להיות שאני מגיב רע, אבל כל הסיפור הזה של בית ד' מריח רע. חוץ מזה, במקום שאורן רוזנשטיין והחברים שלו יצחקו על פיטר גבריאל (שבכלל קוראים לו פטר), מוטב שילכו למרוט גבות. מילא שאנחנו מוכרחים לראות טלוויזיה בערוץ העתיק, אבל שהמגישים יהיו ניאנדרטלים???

5

המערכת ישבה לבד וחשבה לעצמה על דבריה. היא עדיין לא אמרה שום דבר חשוב. היום נתחיל להגיד דברים חשובים. העניין החשוב הראשון שבו נעסוק הוא איכות הסביבה: צריך להתפיל מים. חשבנו על זה הרבה, ונראה לנו שזה יהיה הדבר הנכון להגיד. מים מותפלים טובים לחקלאות, אפשר לצחצח איתם שיניים, והמליחות העדינה שעדיין שורה בהם מהווה יתרון לבריאות החניכיים. מים מותפלים אינם טובים לקומקומים חשמליים. לכן, המערכת ממליצה להרתיח את המים המותפלים לפני שמשתמשים בקומקום החשמלי.

6

נבחרות הקרטה של רומניה ושל גרוזיה שהגיעו לארץ ונעלמו, נכנסו לישבנה של המערכת. הספורטאים הזרים מועסקים באופן לא חוקי בפרויקט הרחבת המנהרה. בסיום העבודה יושמדו דרכוניהם והספורטאים יושמו במחנה גירוש. כמו כן, המערכת גילתה שנבחרות הכדורגל של רומניה ושל טורקיה עלו לשלב רבע הגמר אחרי שסיכמו חוזי העסקה באנגליה ובגרמניה. התאחדות הכדורגל האירופית שוקלת בשנה הבאה להפוך את ליגות העל לליגות לפועלים זרים, ובכך לחסוך עלויות שכר מיותרות. הליגות יוכלו להשכיר את כישורי הכדורגלנים המועסקים בהם לליגות למקומות עבודה. הקשר האנגלי דיוויד בקהאם מסר בתגובה: יכול להיות שהשינוי הזה הוא דבר טוב, עכשיו יהיה לי קצת זמן לעצמי, תמיד רציתי ללמוד לקרוא ועכשיו אוכל להגשים את החלום.

7

המערכת עלתה על הגל: לאור הצלחת היוזמה להתפיל מים, החלטנו להתפנות לעיסוק בשאלת האשפה הבלתי מתכלה, והפסולת הרעילה. הצעתנו היא לבנות טילים שישוגרו במסלול ישיר אל השמש. הבעיה היחידה, שעדיין אין לה פתרון, היא שהאשפה מגיעה ממשאבי כדור הארץ, ועל פי עקרון "שטח משוחרר לא יוחזר" (גאולה כהן, 1968) התוצאה הסופית תהיה שכדור הארץ יתכווץ ככל שכריית המשאבים תימשך. בכל אופן, המערכת החליטה להתעלם מהבעיה, ולצורך ההתעלמות רתמנו כמה קלישאות:

מעט זה הרבה

פחות משקל פחות עמל

הכדור הוא עגול (ועם פחות משקל הוא יסתובב מהר ובלי עמל)

אם אתה אוהב את האשפה שלך, שלח אותה לחופשי

לך אל הנמלה עצל, היא נותנת בקלות

8

דורון שפר מתכוון להודיע על פרישה מכדורסל. בינתיים, הוא רק הודיע על כוונתו להודיע על פרישה מכדורסל. ההודעה על הכוונה להודיע נחשבת, לפי פרשני המערכת, אינדיקטור מצוין לכך ששפר אכן יודיע על פרישתו. פרשני המערכת העלו כמה השערות בקשר לפרישתו הצפויה של שפר. בין הסיבות האפשריות לפרישתו: סלידתו ממגע עם שיער הגוף של נדב הנפלד וחוסר חמור בנושאים לסרטי התעודה של אשתו, רוני קי שפר (אם זאת אכן הסיבה, ושימו לב לשימוש השני שלי במילה חסרת המשמעות "אכן", הרי שמדובר בהקרבה של שפר למען הקריירה של אשתו). בכל אופן צפוי בקרוב סרט תעודה בערוץ חמש הכולל ראיון אישי עם שפר על רקע אור נרות. בין האפשרויות לעיסוק עתידי, שפר אינו פוסל כלל את השמועה שהוא נבחר להחליף את דיוויד דוכובני בסדרת הדרמה האיכותית "יומן הנעל האדומה". הכוכב ההוליוודי פרש מהסדרה כדי לשחק בסרטי קולנוע מיותרים שאינם מכילים עירום נשי. הסרט הראשון בסדרת סרטי הקולנוע המיותרים שאינם כוללים עירום נשי שבו משחק דוכובני הוא "שובי אלי" עם השחקנית האנגלייה המעצבנת בעלת הפרצוף המנוקד שיש לה שם של נהג נמוך. בעצם, יש לה שם של כונן זעיר. בכל אופן, המערכת מעוניינת להודות בהזדמנות זאת למר דוכובני על שמנע מהשחקנית האנגלייה המעצבנת בעלת הפרצוף המנוקד מלהתפשט. דורון שפר, שטרם הספיק להכחיש את שילובו הקרוב ב"יומן הנעל האדומה" שוקד כרגע על ספרו האוטוביוגרפי: "עודד ואני: סיפורם של שני גברים רגילים עם בעיות גדילה".

9

משהו קורה בעולם, ואני לא ממש בטוח אם אנחנו הולכים אחורה או קדימה. לא רק שמיפו את כל הצירופים הקיימים בדי אנ אי האנושי, עכשיו נאסא הודיעה ששכבת האוזון מתחילה לשקם את עצמה. וכמו ב"סופרמן1" כשכריסטופר ריב הסתובב במהירות מסביב לגלובוס והחזיר את הזמן, לא רק האוזון משתקם, אלא גם האינטרנט חוזר אחורה בזמן, ופתאום מכריזים שהפורטל הוא הדבר הבא (יאהו מתחילה למכור פורטלונים בקופסה, קלינטון רוצה להקים פורטל לממשל). רבותי, חזרנו שלוש שנים אחורנית. בדיוק. הייתי צריך לעלות על התנודות במרקם הזמן-חלל כשקיבלתי דיווחים על השימוש המואץ של תעשיית הבידור באנימציית בובות במקום באנימציה ממוחשבת. אבל חלק מהיקום שלנו עדיין ממשיך להתקדם עם הזמן – עובדה שמיפו את הגנום האנושי, עובדה שאני לא נעשה צעיר יותר ועובדה שאילנה דיין. אז המסקנה המתבקשת היא שהיקום מתקדם גם קדימה וגם אחורה, ואם לא נמשוך מספיק חזק, היקום ייקרע. עובדות מתפרה מובטלות מאופקים, ירוחם, שלומי וכרמיאל יישלחו למשימת איחוי הקרע הקוסמי, ולחיזוק מארג היקום. לאחר ביצוע הפעולה הזאת, יישלחו עובדות המתפרה שרכשו מיומנות באריגת חלל לסרוג רשת הגנה לכדור הארץ מפני אסטרואידים וכוכבי שביט. סגן נשיא ארה"ב, אל גור, מסר בעניין רשת ההגנה: "פרויקט סריגת הרשת יפתור לאנשי כדור הארץ מכלול שלם של בעיות, ובכלל זה יבטל את הצורך בתסריטי מדע בדיוני מטופשים כמו 'ארמגדון', יפתור בעיות אחסנה של עודפי צמר ליצוא וגם יוריד לי את עמיר פרץ מהווריד".

10

היום המערכת תמצה את השלב האוראלי בהתפתחותה, שלב שאליו נקלעה עם בוא השרב, החמסין שנשב במושב המיושב ושלום עכשיו. ועכשיו לפרסומות:

התמכרות היא רע הכרחי. חייך כיצוור אורגני מאלצים אותך להיוולד מכור: מכור לאוויר, מכור למזון, מכור ליצורים אחרים. אחר כך אתה מפתח לבד התמכרויות חדשות: לקפה, לחשמל, לסיגריות, לאלכוהול, לחשיש (ידוע על שני אנשים בהיסטוריה: מרים תעסה גלזר ואמא של יפתח קצור), לשוקולד, לגמילה. יש אנשים שנגמלים כל הזמן מכל מיני דברים. אני אוהב במיוחד את אלה שצריכים להיגמל מסקס. אנחנו כולנו מקנאים באנשים האלה, שאיכשהו מוצאים כל כך הרבה אנשים אחרים בפרקי זמן קצרים כל כך למשכים קצרים כל כך. אין להם בעיה להשיג זיון. בגלל זה אני חושד בהרבה אנשים שמצהירים על התמכרותם לסקס. נראה לי שהם ממציאים את ההתמכרות הזאת די להשיג זיונים. "אם תהיי ממש טובה, אולי תצליחי לגמול אותי". "אולי אבין סוף סוף מה השטחיות שלי גרמה לי להפסיד". מישהו, איזה אנגלי, פתח בצ'כיה לפני כמה שנים בית מחסה לנימפומניות. אני משוכנע שהוא מזדקן שם בקצב של שנה בשבוע. מזדקן, אמרתי. אבל זאת סטייה מהנושא, כי רציתי בכלל לכתוב על משהו אחר, ועכשיו, בגלל הסקס, שכחתי. אה כן, התמכרות לחשמל. מסתבר שפחות חשמל פחות עמל. היחס בין החשמל לעמל כל כך חד-חד ערכי, עד שבלי חשמל בכלל תהיה מובטל. הנה היום, במשך כל הזמן שבו היתה הפסקת חשמל, לא ממש הצלחתי לעבוד. ומה משמע כל זה? שיורם אוברקוביץ' רימה אותנו כל השנים בסיפורים על "פחות עמל" רק כדי להחזיק אותנו בעבודה, וכדי להצדיק את המשכורת שאנחנו משלמים לעמיר פרץ. ומה הקשר בין חשמל לעמיר פרץ? עמיר פרץ עשוי מחשמל. עמיר פרץ הוא אנרגיה טהורה. עמיר פרץ חי בסרברים אימתניים, ועמיר פרץ יש עותקי גיבוי רבים, ומהסרברים האימתניים עמיר פרץ מוקרן אל מוקדי סכסוך מקצועי, ולעמיר פרץ יש אלגוריתם מיוחד שמפעיל מחולל סכסוכים בזמן שהמערכת מזהה רגיעה. עמיר פרץ הוא שנות האלפיים. הוא המילה האחרונה בטכנולוגיות רישות. לפני שנים רבות היו ראשי הסתדרות אנאלוגיים, שהפסקות חשמל לא היו יכולות לפגוע בהם, אבל הסביבה הפיסית שלהם גרמה להם להזדקנות מואצת. בעידן הזה, כשראש ההסתדרות הוא דיגיטלי, קשה לפגוע בו מבחוץ. ומה כל זה אומר? שאנחנו נמצאים בעיצומה של קונספירציה מרושתת היטב, שמוביליה משכנעים אתכם באמיתותן של טענות שקריות כדי להשכיח מכם את העובדה שאתם עמלים בשבילם.

כמו כן, המערכת מבקשת להודיע שבמנשר הבא, לרגל המעבר לשלב החדש בהתפתחותה, המערכת תמסור את כל האמת שמאחורי קונסטנטין פופה.

11

מתוך התעלמות מוחלטת מסדרי התפתחות תקינים, ומתוך חוסר ציות מוחלט לתאוריות פסיכולוגיות בסיסיות, המערכת מודיעה שהיא נכנסת ויוצאת (לסירוגין ובקצב אחיד) אל (ומ-) השלב האנלי. ועכשיו לקריאת שמע של שחרית:

IOL הלכה, ותקעה לנו את קונסטנטין פופה בשירותים. זה קורה בפריים טיים אצל כווולנו. זה מבחיל. זה מקומם. כולנו גרים בבתים שיש בהם חדרי שירותים. כולנו משתמשים בשירותים למטרות שונות ומשונות. לכולנו יש לפעמים בעיות עם השירותים, וכולנו, לפעמים, משתמשים בפופה. אבל בכך שקונסטנטין נתקע לנו מול העיניים יש משום פגיעה. לפחות ברגשות החילוניים. אלה שאינם מברכים "ברוך שעשני נקבים נקבים, חלולים חלולים" אחרי כל פעולת מעיים. ומה פתאום כל חולץ סתימות הופך לידוען? האיש הועסק על תקן מקצועי בחברת השמה, שמתמחה בעובדים גבוהים במיוחד. לחברה הזאת יש מדי ייצוג משלה, והיא מתחרה בחברות השמה אחרות בתחומה. החברה הזאת נחשבת לשחקנית רצינית בליגה הראשונה של חברות ההשמה לענקים, ומתוך כל הענקים שמועסקים בחברה, קונסטנטין פופה הוא הפועל האפור ביותר, אחד מהיעילים (אני לא ממש יודע את זה, כי אני לגמרי לא מבין בתחום), והמכוער ביותר. ומה עשו הפרסומאים? הלכו וניסו להפוך אותו לכוכב. פרסומאי שמכבד את עצמו היה לוקח אישיות בעלת שיעור קומה. מישהו כמו – ניחשתם נכון (אתם בכלל חושבים נכון, מתלבשים נכון ומנויים בספריית הווידאו הנכונה) – עמיר פרץ. ולמה? תשאלו, ואני אשיב: כי בעולם שבו אנו חיים חסרות לנו הסחות. יש לנו סכנות, אסונות, קורבנות, תאונות, טענות, שלטונות, סרחונות, ביטחונות, מחנות, תחנות, קרונות, מעונות, מזונות, בהונות, כהונות וחולצות מעומלנות. אבל אין לנו מספיק הסחות. לגויים יש. סטודנטית באנגליה המציאה חזיית מצוקה, או מה שזה לא יהיה. במצרים עושים ניסויים בהעברת תפילות יום ששי במסגדים בשפת סימנים. אבל אצלנו המצוקה כל כך קשה, שכדי לחלץ אותנו ממנה, אנו זקוקים לכלי כבד. לקונסטנטין פופה. או לעמיר פרץ.

12

א. ויהי אור

ב. ויהי אור, אמרתי

ג. אה, עכשיו צריך ללחוץ על כפתור? ולמה צריך להקליד? איך שהעסק מתדרדר. בראשית, הדבר הראשון שבראתי היה הממשק הקולי. אני אומר "ויהי אור" וישר נדלק היקום. עכשיו זה כבר לא עובד, כי כשמשאירים משהו טוב לטובת כולם, זה מתקלקל. אז עכשיו תשברו את הראש לבד. אני בראתי את כל הדברים בעולם, ואת כל האטריבוטים של כל הדברים בעולם, ואז באו בני האדם וגנבו לי סקריפטים. כוס אוחתם. הדברים בעולם נוצרים, הדברים בעולם נעלמים, הדברים בעולם נמכרים, נגנבים, נאכלים ונזרקים. אבל יש כמה אטריבוטים שתמיד תמיד נשארים, אלה הם הקבועים ביקום. כה אמרתי:

לכל דבר יש לפחות מטרה אחת

לכל דבר יש לפחות שתי סיבות

לכל דבר יש לפחות שלוש אפשרויות

לכל דבר יש לפחות ארבעה אנשי קשר שמביאים לו את החומר הכי טוב בעיר, מארגנים לו את המסיבות הכי טובות ומתעלמים ממנו כשהוא נעצר. נתקלתי בבוב מארלי. "ג'ה מאן", הוא פנה אלי, "וואן לאב, וואן גאד". אמרתי לו "מארלי מאן, אתה טועה. יש מטרה אחת, שתי סיבות, שלוש אפשרויות". "אני יודע", הוא אמר, "אבל זה לא יושב טוב במקצב שני רבעים". "טוב שאתה מזכיר לי", אמרתי לו, רציתי לבקש ממך לנסות את זה עם ג'יפסי קינגז במקצב פלמנקו. הם באים לבקר אותך בקרוב. כולם יחד".

13

המערכת פותחת באופן רשמי את עונת הנסיעות לחו"ל. העבודה שהמערכת טסה בכל עונות השנה אינה מבטלת את הצורך בפתיחה רשמית ובעונה רשמית. המערכת נקלעה לעונת הנסיעות הנוכחית שלא באשמתה, וללא ידיעתה, אבל בכך אין היא מסירה אחריות על אירועי העונה. המערכת מעוניינת להתנצל בפני ממשלות צרפת, הונגריה, בריטניה ובפני טלעד ומשפחת פלד.

אלה הם חיי, מאת עמוס אטינגר עוזרת הבית שלי נסעה לטיול שורשים במזרח אירופה. לי נודע על כך רק אחרי שהיא כבר נסעה. אני מקווה שהיא תמצא את השורשים שהיא מחפשת. יהיה לה קשה מאוד. היא תימנייה. בכל אופן, השבוע קיבלתי ממנה חופש, וזה כבר מצדיק את הנסיעה, ולא משנה איך יקראו לה. שמות, כך מסתבר, הם לא עניין מחייב. מצידי שתיסע לנופש קריבי בסלובניה, או לטרק נפאלי בקרפטים. קוראים לה בת שבע, ויש לה חתימה חמודה: "בת 7". היא בת ששים, אגב. אני לא מתקשה לדמיין אותה כרגע מטרידה איזה איכר הונגרי בטענה שהוא גר בבית שבו נולדה לפני המלחמה. היא תשכנע אותו. מהניסיון שלי, בכל מקום שבו נכשל כושר השכנוע הרטורי שלה, היא מגייסת ללא מאמץ את כושר ההרתעה שלה. אם היו מגייסים אותה לפרויקט מלחמת הכוכבים האמריקאי, היא הייתה יכולה ליירט כל טיל אויב בנהמה. בחזרה אל האיכר ההונגרי – הוא אלמן, אשתו נפטרה מהרעלת פפריקה לפני שנתיים. הוא מתקשה להחזיק את משק הבית, כי הבנים שלו לא עוזרים לו. הם רוכבים כל היום בבגדים מסורתיים, על סוסים ועושים פוזות בתקווה שאיל פלד יעבור עם צוות צילום ליד החווה. הוא יגיע. עד אז, האיכר ובת שבע (כותרת נחמדה לרומן. זה כמו "האמן ומרגריטה" רק עם מקצוע אחר ושם אחר. הדבר היחיד המשותף הוא ה' היידוע וו' החיבור. אולי אצרף כותרת משנה: "השטן בגולאש") ימצאו זה בזאת את אהבת האמת שלהם, ויממשו ביחד את אהבתם המשותפת לאוכל חריף. השפה לא תהיה בעיה: גם בעברית בת שבע מתקשה להבין מה רוצים ממנה. בכלל, שפות מדוברות הן יותר עניין של מבטא ושל אינטונציה מאשר עניין של תחביר ולקסיקון. הנה דוגמה: לפני ארבע שנים בפאריס נקלעתי להפגנה סוערת. עצרתי אזרח ושאלתי אותו באנגלית על מה ההפגנה. הוא ענה לי בחוסר רצון שסיגריות אפשר לקנות בבית הקפה שממול, ומיהר להמשיך הלאה. תפסתי את חולצתו ושאלתי אותו שוב. הוא הבין שהוא חייב לספק לי תשובה, והפעם סיפק לי מסלול הליכה מפורט למונפארנאס. יותר מדי מפורט: מהמקום שבו היינו, מונפארנאס היתה אמנם רחוקה, אבל רחוב אחד, ארוך, הוביל לשם. בכל אופן, הוא ניסה להשתחרר מאחיזתי, בעוד אני מנסה למצוא דרך לנסח את השאלה כך שיבין. שאלתי את השאלה שוב, באנגלית, אבל הפעם הוספתי מבטא צרפתי. אחרי ה"אה" הארוך ביותר ששמעתי, הוא ענה לי ברצף ארוך של מילים שכללו גם את "אימיגרסיון", "סוסיאליסט" ו"שיראק לה פאשיסט". אמנם צרפתית ואנגלית קרובות יותר מעברית והונגרית, אבל הטעם שלהם באוכל כל כך שונה.

14

הטור דה פראנס הוא אחד מהמסלולים המוזרים שאנשים יכולים לבחור לעצמם אם הם רוצים להגיע מנקודה לנקודה. מתחילים בצפון, יורדים לדרום, עולים להר ובנסיעה מפותלת נוסעים מזרחה, יורדים מההר ופונים צפונה ומערבה. לא מובן. הייתי שמח, למשל, אם הטור דה פראנס היה מתקיים במזרח אירופה, ואם המתחרים היו מקדישים את סיורי הנוף שלהם לאיתור עוזרות בית נמלטות. על כל פנים, הנה דיווח קצר על מה שקרה אתמול בטור:

לאנס "חולה הסרטן" ארמסטרונג מקבוצת יו אס פוסטל שוב לובש את החולצה הצהובה בטור דה פראנס אחרי המסלול של אתמול, שהיה הקטע הראשון בפירינאים. הקטע הראשון בפירינאים הוא תמיד חגיגה מאוד גדולה, בגלל הקהל: זה הקטע הקרוב ביותר לגבול הספרדי, ולכן המסלול מלא בצופים באסקים. הצופים הבאסקים מעודדים את המתחרים הספרדיים, שכוללים את הרוכבים של הקבוצות הספרדיות, את הרוכבים הספרדים בכל הקבוצות האחרות, וכן רוכבים גרמנים, צרפתים, איטלקים, רוסים ואמריקאים שהבאסקים טועים לחשוב שהם ספרדים או ממוצא ספרדי. הבאסקים מכסים את המסלול, מחכים לרוכב, ואז מתנפלים עליו עם דגלים, טופחים לו על הישבן, ובאופן כללי מעכבים אותו. אחר כך, הבאסקים נזכרים ברגש הלאומי שלהם, ובסלידתם כלפי ספרד הגדולה, ואז הם משנים את גישתם ומנסים להפריע לרוכבים הספרדים (שכוללים את הספרדים, הסינים… וגו'). ההפרעה כוללת המתנה לרוכבים, התנפלות עם דגלים, טפיחה על הישבן ועיכוב הרוכב. אחרי כן, הם שוב משנים את גישתם, ונוקטים גישה אירופית: הם מבצעים שוב את רצף הפעולות הנזכר, אבל עם שינוי קל – הם משתמשים בדגל דנמרק. לא ידוע לי על רוכב דני בטור. אני יודע על אזרבייג'אני, אני יודע על רוסי, אני יודע על בלגי, אבל לא ידוע לי על דני. בכל אופן, לאנס ארמסטרונג מוביל בדירוג הכללי, ולכן הוא לובש את החולצה הצהובה. קבוצת פסטינה ניסתה לרמות בטור – כל הרוכבים שלה לובשים גם כן צבע צהוב. אין לי מושג מה זה ייתן להם. דרך אגב, יש עוד חולצות: חולצה ירוקה למאיץ הטוב ביותר, וחולצה לבנה עם נקודות אדומות, שאין לי מושג מי מקבל אותה ועל מה (אבל הוא נראה נורא חמוד).

15

המערכת מעוניינת לשתף את קוראיה בתקציר לסרט תיעודי שהיא מכינה לפסטיבל הסרטים התיעודיים בבאקו, אזארבייג'אן:

ידידה טובה שלי, שולה מוקשי, מתפרנסת כבר שנים מכתיבת יצירות ספרותיות. היא כותבת הכל, פואמות, תסריטים, מחזות, רומנים, נובלות, סונטות ואפילו ליברית לאופרה. היא מסיימת לכתוב את היצירה, חותמת אותה במעטפה ושולחת לעצמה בדואר רשום. כל היצירות מקוטלגות עם תקציר. שולה עוקבת אחרי פרסומים חדשים, סרטים בהפקה ומידע על העונה הבאה של כל התיאטראות הרפרטוארים. אם היא מוצאת יצירה שמזכירה משהו ממה שמקוטלג אצלה, היא ישר מגישה תביעה. שולה שומרת על קצב קבוע של שלוש תביעות לשנה. היא כבר לא צריכה את הכסף, אבל אין לה משהו יותר טוב לעשות. בקיץ היא נופשת בשוויץ (ההפקה צריכה הצדקה לנסוע לחו"ל), שם מכרכרים סביבה אנשים בעלי השפעה, כמו עמיר פרץ ודוד טל, באזור חלציים עשוי נוצות טווס שילידי שווייץ נוהגים ללבוש, ומגישים לה דאקירי פטל, המשקה שעל פי המסורת שתה וילהלם טל בכמות נדיבה לפני שהסכים לירות חץ בבנו הקטן. אבל אני סוטה מהנושא. בזמן האחרון שולה נרגזת מתמיד. "גונבים לי את העבודה", היא אומרת. "אני גדלתי על המסורת שצריך לעבוד כדי להתפרנס. שצריך ליצור, לשמור, ואז לתבוע. היום יש כאלה שתובעים בלי שיצרו כלום, ואני נשארת מאחור, עם היקף תביעות מצומצם". הסרט עוקב אחרי שולה מוקשי ברגעי המשבר, ודרך הרגע הדרמטי שבו שולה משנה את הגישה ופותחת במלחמה חדשה: תביעת כל התביעות. שולה מוקשי הולכת לתבוע את כל חברות התקליטים, את כל הוצאות הספרים, את כל אולפני הסרטים ואת כל איגודי האמנים על גניבת מודל עסקי, המוגן בזכויות יוצרים. האם שולה תצליח במלחמת דוד מול גוליית שלה? האם קבוצת כל הקבוצות שאינן מכילות את עצמן יכולה להכיל את עצמה בתוקף היותה קבוצת כל הקבוצות שאינן מכילות את עצמן, ובכך לא להכיל את עצמה, או שהיא אינה מכילה את עצמה, ובכך נכללת גם היא בקבוצת כל הקבוצות שאינן מכילות את עצמן? האם תביעה בעניין גניבת זכויות יוצרים העוסקת בגניבת זכויות יוצרים על עיסוק בתביעות בעניין גניבות של זכויות יוצרים היא למעשה בדיקה של תנאי אמת בשפה דרך מטא שפה? האם אכן קריסטין ירתה בג'י אר? האם אוכל להגיש תביעה בגין גניבת זכויות יוצרים נגד עצמי? האם דג'ה וו יכול להיחשב לגניבת זכויות יוצרים בידי המציאות? האם המציאות חסינה מפני תביעות? האם מישהו מוכן ללחוץ על הכפתור שם מאחורי ולעשות לי ריסט?

16

והיום למערכת יש וידוי.

לאבא שלי יש סולם. מגיע כמעט עד שמים. אבא שלי כה רעב. הוא אוכל ארוחה פעמיים. אתם רק יכולים לדמיין אילו בעיות יש לילד שגדל עם אבא שעומד בקצה סולם ואוכל ארוחה פעמיים. מזל שלא היו לו ארבע קיבות, כי הבעיות האקולוגיות שאנו סובלים מהן היום היו ממש כלום לעומת מה שהיה יכול להיות. ועוד כל כך קרוב לשכבת האוזון. אמא שלי היתה צריכה לטפל בכל הילדים האחרים של השכונה, שהציקו לה בשאלות כמו: "מדוע הקיץ חלף?" או "למה נושרים העלים?". הם היו, ועודם, ילדים מאוד לא יצירתיים. היא כל כך התרגלה לענות על אותה שאלה לכל כך הרבה אנשים באותו זמן, שהיא עד היום אומרת כל דבר שלוש פעמים. וכך, בסוף השבוע האחרון, התיישבנו לשולחן כשהאוכל היה מוכן, האוכל מוכן האוכל מוכן, ובלי לבקש תוספת ידענו שיש עוד, שיש עוד, שיש עוד. תמיד ניסיתי לאתגר את אמא שלי, לבחון את הגבולות שלה. למשל, כשאחרי האוכל היא שואלת אם אני רוצה לשתות משהו, אני עונה לה שלוש תשובות שונות. באופן שתמיד מפתיע אותי, אני מקבל תמיד משהו אחר. לאמא שלי יש תמיד אופציה רביעית. אפשר היה לחשוב שהרבה תסבוכות שאתן גדלתי היו יכולות להימנע, אם אבא שלי לא היה מטפס כל הזמן על סולם ונעשה כל כך רעב, או אם אמא שלי היתה מקדישה זמן רק לילדים שלה. אבל זאת תהיה טעות לחשוב כך. אתם מבינים, אני נוצרתי והושבחתי במודל עבודה מטריציוני, מודל שבו כל אחד מהשותפים לתהליך חייב להשתפשף בתפקידיו, לעקוב אחרי ההתפתחויות המקצועיות בתחומו, ולתרום לתהליך הפיתוח מנקודת המוצא שלו. כל תוצר נוסף של המודל הזה הוא פרויקט חדש שבו הצירופים הקודמים לא בהכרח תקפים. אחי הקטן, ואחי הקטן יותר גודלו על פי אותו מודל, אבל בתמהיל צוות שונה במעט. העובדה שאני כבר הייתי חלק מהמבנה העסקי של המשפחה (לא כלכלי במיוחד, כי מאזן הרווח/הפסד שלי היה כמו נדנדת אבן בליל חורף לח) תרמה רבות להשפעה על הילדים החדשים, והכניסה אלמנטים חדש למבנה הצוות: שירותי רפואה בחירום, פקידת סעד ושוטר קהילתי אחד. הסיבות לכניסת אותם גורמים אינן חשובות. החשוב הוא שאני הוא הגורם, ובכך הצדקתי כלכלית הפעלת אנשי מקצוע נוספים ותרמתי רבות לככלה הישראלית של שנות השבעים והשמונים. אבל כדאי שנחזור לאותה ארוחה משפחתית של סוף השבוע האחרון. הבאתי את בתי הקטנה שהיא בת חצי שנה עוד מעט, כי הגיע הזמן להגיש לאישור את התוכנית העסקית לפיתוחה של הפעוטה. פתחתי את הפרזנטציה שלי בפנייה נרגשת אל הורי, עם שבחים על החלוציות שבפיתוח המשפחה הגרעינית שלהם. המודל המטריציוני היה כל כך ניסיוני אז, בשנות השבעים, וכל כך לא שגור בשנות השמונים, שרק אומץ הלב הארגוני של הורי הוביל אותי לפיתוח יתרונות אפליקטיביים כל כך ברורים על מתחרי. אבל העולם משתנה, הוספתי. וכמו שפעם לא פחדנו לחדש, גם היום אין צורך לפחוד. אני בוחר, עבור הילדה שלי, במבנה עבודה ביחידות רווח. לא רק שכל יחידה כלכלית כאן תתמחה, אלא שהיא תהיה עצמאית כלכלית, ותנהל יחסי ספק לקוח עם היחידות האחרות. המודל הזה, למעט ההכנסה הקבועה מביטוח לאומי (שמתקזז מול ההוצאה הגדולה יותר לביטוח לאומי) אינו מבטיח הכנסה מיידית, ומצריך קבלת אשראי לטווח ארוך, אבל (כך הדגשתי) חתירה למוצר מושלם לאורך זמן תזכה אותנו בתשואה גבוהה יותר במושגים ריאליים. אמי נזעקה מיד: "מה היה קורה אם היינו מגדלים אותך כך? אם היינו מגדלים אותך כך? אם היינו מגדלים אותך כך?", שאלה. הסברתי לה, שאם היתה נוקטת את מבנה יחידות הרווח, ודואגת לכלכליות היחידה שלה בשנות השבעים, היא היתה גובה שכר שימוש מהילדים הנודניקים של השכונה, ומכסה את רוב הוצאות השתלמות המקצועית שלה. זה מיד מצא חן בעיניה. היום לא הצלחתי לאתר אותה, עד שקיבלתי טלפון מהמשטרה. הם עצרו אותה אחרי שהטרידה כמה ילדים ברחוב ודרשה מהם כסף תמורת עיצה אימהית. "זה לא עובד ככה היום", הסברתי לה. "צריך לפתוח אתר אינטרנט". אבא שלי לא הגיב להצעה כלל. אני אתפלא אם הוא יירד בקרוב מהסולם שלו. את הארוחות כבר שנים מעלים לו בגלגלת.

17

המערכת מודיעה שעשתה מאמץ לא קטן להגיע עד הלום, ומשהגיעה, גילתה שלא היה שווה בכלל. בזמן הזה, המערכת פתרה את בעיות הרעב של העולם השלישי, מצאה תרופות לכל המחלות בעולם, והשלימה את המשימה הקשה מכל: היא מצאה פתרון לבעית הקולנוע הישראלי. הפתרון עובד מצוין בדי וי די, הוא בן חצי שעה, ואינו דורש הפצה מורכבת ויקרה:

השחקן הראשי יושב על כסא השחקן, ואומר למצלמה שהדמות שלו מאוד מסובכת. זה אתגר גדול. הוא אוהב את אשתו, אבל רוצח אותה כי יש לה ביטוח חיים של שני מיליון דולר, והוא אף פעם לא היה בקיימן. השחקנית הראשית יושבת על כסא השחקנית הראשית, ומספרת שהדמות שלה שופעת טוב לב, אוהבת את בעלה וכל עתידה לפניה. הבמאי מתראיין על כסא הבמאי ומספר שהסרט מתחיל במבט על חיים מבטיחים, ועל הזעזוע שחל בהם. הוא גם מספר שהתסריט מאוד ריגש אותו, ושהוא הכיל מסתורין שריתק אותו. בחזרה אל השחקן הראשי: הוא רצח את אשתו, והסווה את הרצח כתאונה. נשאר ילד. הילד מתראיין בכסא הילד. כן, אני מאוד אוהב לשחק. דמויות מורכבות כמו ששיחקתי, ואני מקווה שאקבל הזדמנות נוספת לעשות דמות כזאת. השחקנית שמגלמת את החברה הכי טובה של האישה מתראיינת בבגד ים כי היא כבר בחופשה, ולה לא אכפת להיות מלוהקת לתפקידים פחות מורכבים. כן, היא התרשמה מהאופורטוניזם הציני של הדמות שלה. היא חיפשה כל חייה להגיד למצלמה משהו כמו אופורטוניזם ציני והנה קיבלה הזדמנות. כן, אחרי שהיא מסייעת לבעל לרצוח את חברתה הטובה, היא מנהלת איתו רומן. היא מרגישה שהוא מתרחק. אם הוא מתרחק, גם הכסף מתרחק. היא מתחילה לסחוט את הבעל. לא לשכוח, יש ילד. הילד מתראיין, הוא מספר שהדמות נקרעת בין געגוע לאם לאהבתו לאביו, שנפגמת כשהחברה מגלה לו את האמת. הוא שונא אותה. אבא אמר שהיא מפלצת. מסתבר שהאמא לא מתה. היא ניזוקה קשה, ועברה שחזור. היא נראית אחרת לגמרי (אם זה מזכיר לכם סדרה אוסטרלית מחורבנת מפעם, אתם צודקים בהחלט), והיא בדרכה לנקום. השחקן שמגלם את הרופא שהציל אותה, שיקם אותה, התאהב בה וסייע לה להשיג זהות חדשה מתראיין. הוא מאוד לא אינטליגנטי בחיים האמיתיים. נחסוך מכם את הראיון. השחקנית השנייה שמגלמת את האישה מתראיינת על כסא השחקנית הראשית. היא למדה את הדמות המקורית, וניסתה להתאים את מבנה הגוף שלה למבנה של השחקנית הראשונה, שזה קשה, כי היא נמוכה יותר ופחות אתלטית. אחר כך היא שינתה גישה, והלכה על כיוון אחר: מונעת על ידי הרצון לנקום היא הלכה בכל יום למכון כושר. אני גם מרגישה נהדר. השחקנית הראשונה חוזרת מהאוכל. מתפתח ריב.

סוף העלילה: הבעל מתכנן להיפר מהחברה הכי טובה של אשתו, והחברה, מצידה, חוטפת את הילד כדי לשריין את הסחיטה. האישה המקורית, שהילד, אביו והחברה הכירו כשכנה החדשה, נכנסת לתוך העניין ומספרת להם מה באמת קרה לה. היא מועדת, החברה מנסה לנצל את ההזדמנות ולירות בה. ברגע שהחברה עוזבת את הילד, האישה הורגת אותה. הילד לקח את האקדח של החברה, וחוזר לאביו. עכשיו האב ינסה להרוג את האם. הוא אומר לה שהפעם הוא יוודא שהיא מתה. הילד יורה בו. יש לנו תוצאה אדיפלית שבה הילד מזדהה עם האם, ומתאחד איתה נגד האב. זה מה שהבמאי אומר. הוא היחיד שמבין את המשמעויות העמוקות של הסרט.

נ.ב. המערכת קיבלה הודעה על כך שהאוכל נגמר לרעבים בעולם השלישי, ושהתרופות לכל המחלות בעולם נעלמו. ידיעה נוספת התקבלה מבית הדין לפשעים נגד האנושות בהאג. הוגש כתב ההגנה של מערכת הטלגרם. המערכת הודתה בכל סעיפי האישום והתוודתה על כך שביצעה את ההונאה במטרה להגיע לשלושת אלפים מילה בגיליון הנוכחי. המשפט זורז, כדי שבית הדין יוכל לפתוח במשפטו של המתרגם עמנואל לוטם על פשעים נגד הספרות.

18

החלקתי עם האופניים בקצה סמטה ליד העבודה. זה היה בערב, ועמדה שם בתולת ים. היו לה סנפירים מזהב, קשקשת הדוקה למתניים והיא עמדה שם כאילו אין מאמץ בכלל בלעמוד שם בלי רגליים. היתה לה כרס קטנה עם צלקת של ניתוח תוספתן בצד, והיה לה חזה נפול, שהרווח בינו לבין הבטן שלה היה מלא בזיעה חלקלקה. לא, לא היתה לה חולצה. בתולת ים, כמו בציורים, עם ציצי בחוץ, רק מכוערת. היא עישנה סיגרייה מוכתמת בשפתון וכאילו לא הביטה בי. "חמוד, אתה קונה או שאתה זז", היא שאלה או אמרה. לא הבנתי מה צריך לקנות. אני לא כזה תמים, אבל היא בתולת ים, גם בתולה, וגם אין מאיפה. "אתה חושב שזה מוזר?", עכשיו היא באמת שאלה, "אתה צריך להכיר את האיש שגר מתחת לכביש". האיש שגר מתחת לכביש חי בלולאה כבר שנים. הוא נולד שם ושם ימות. האיש גר מתחת לכביש בדירת חדר שיש בו רק מיטה וארון. בארון יש מגירה, ובמגירה מכתב שבו כתוב: "פעם היה איש שגר מתחת לכביש, בחדר שבו יש ארון, ובארון מכתב, ובמכתב כתוב שפעם היה איש, שגר מתחת לכביש, ומתחת לכביש היה לו חדר, ובחדר היה ארון שבו מגירות. באחת המגירות היה מכתב ובו כתוב: 'פעם היה איש..", לא חשוב. את הסיפור על האיש שגר מתחת לכביש אני מכיר שנים, זאת שמועה כזאת שמתרוצצת בתל אביב כמו החזירים בביוב של לונדון והתנינים בביוב של ניו יורק. אבל בתל אביב המרחבים קטנים, ולבן אדם אין לאן להתפתח, לכן הוא חי את חייו בלולאה. אבל עדיין בתולת הים נראתה לי מוזרה יותר מהאיש שמתחת לכביש. בתל אביב הנסתרת מעין גרים כל מיני יצורים שכדאי לכם לא להיתקל בהם לעולם. אלוף בצלות בפאתי פלורנטין כבר עשרות שנים מנסה להבין מה זה בדיוק הספורט הזה שהוא אלוף בו. הוא כבר הצליח להבין שהוא אלוף כי אף אחד לא מוכן להתחרות בו. בוקי בן יגלי מסתובב חופשי בג'ונגל של המלך ג'ורג' ומנסה לצוד את האריות מסמטה אלמונית. הם, מצידם, מתחבאים בסמטה פלונית, ומשנים מיקום לפי הריח של בן יגלי. אחת לכמה זמן בוקי נעלם להם, והם תוהים אם הוא הלך לחפש את אבא שלו שוב, או שאנשי המלך ג'ורג' עצרו אותו על ציד לא חוקי בג'ונגל של המלך. בכיכר צינה נושבות רוחות כפור, ומתחת לכיכר הקרח שוחים לווייתנים. את בתולת הים פגשתי רק בערב יום ה', כשהחלקתי עם האופניים. כמעט פגעתי לה בסנפיר. היא בכלל לא התרגשה. היא נורא מקומטת, בתולת הים מבית אלפא. בשונצינו פינת בית אלפא חם ולח. היום לא ראיתי אותה שם. אולי חזרה לים, אולי טרפו אותה האריות מהג'ונגל של המלך ג'ורג'. לי לא אכפת. מה אכפת לי? אני רוכב חזרה הביתה, וידוע לי שהגדוד העברי שממוקם בתחנה המרכזית הישנה מתחיל להקים מארבים. מישהו צריך לספר להם שהמלחמה כבר נגמרה.

19

בארץ העוורים, אדם שתום עין אחת הוא מלך. זה פתגם אנגלי שנשמע מצוין בשיר של טום וייטס. זה גם עובד. אמנם הפרשנים חלוקים בדיעותיהם בקשר למשמעות האמיתית של הפתגם, אבל דבר אחד מוסכם על הכל: אם אתם רואים בשתי העיניים, ומצאתם מדינת עוורים, אל תטרחו להוציא לעצמכם עין אחת. פשוט סעו משם למקום אחר, או שתארגנו לעצמכם חסינות דיפלומטית. אני יודע מה אתם חושבים: זה משל על ענייני היום. אתם משוכנעים שזאת הדרך שלי להגיב על מינויו של צבי שפירא למנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. אז אין לי מושג מי זה צבי שפירא, אבל שיהיה לו לבריאות: הוא מתאים לפתגם אחר: בארצם של הקופצים מראש צוק אל התהום, מי שקושר את עצמו לכבל באנג'י יישאר לבד בלי שיהיה מי שיוריד אותו משם. המצאתי את הפתגם הזה עכשיו, ואין לי מושג מה הוא אומר. אני מתכוון למשהו אחר: נשיא מדינת ישראל הוא תפקיד שאינו דורש מיומנות מיוחדת. זה לא כמו נשיא מיקרוסופט, למשל, שפעם נדרש להבין קצת בתכנות, ובהפעלה של פאוארפוינט, עד שהבינו שזה לא לגמרי אפשרי בגבולות היכולת האנושית. נשיא מדינת ישראל הוא אדם שצריך לעבור חיים שלמים ולהכיר הרבה מאוד אנשים, כדי שבטווח של חמש שנים הוא יוכל להחליט אם לתת להם חנינה או לא. אבל זה לא חיוני. הוא יכול להיות פשוט אדם נטול יכולת שיפוט, מה שיהפוך את העבודה לקלה יותר. מכיוון שבחירת נשיא מדינת ישראל היא עיסוק פרלמנטרי חסר חשיבות, המחוקקים הישראליים פיתחו אפנות לבחירת הנשיא, כדי לשעשע את עצמם. הנשיאים הראשונים היו מדינאים שלא היה מה לעשות איתם, אחר כך התפתחה אופנת המדענים הבכירים שלא החזיקה מעמד זמן רב, ואז עברנו לרב-תרבותיות: מהספרדי הירושלמי שמדבר בח' ובכ', אל האירי השורשי שיודע להוריד פיינטים תוך ציטוטים של ג'ויס. שנות התשעים הביאו לנו את האפנה הצבעונית: שיכור גס רוח שוביניסט ומושחת סיפק לנו כל כך הרבה הנאה, שהוא נבחר לקדנציה שנייה בידי 124 ח"כים מתלהבים. אחריו יכול להיות רק יובש, אבל למזלנו מצאנו אלטרנטיבה בדמותו של אוויל הכפר. אל תדאגו, יש עוד: בכנסת נשארו עדיין דביל הכפר ושוטה הכפר, והם מחכים למינוי. רק דבר אחד אני רוצה לומר בעניין הזה: החותנת שלי אמרה שאם משה קצב נבחר לנשיא המדינה, אז אני עוד יכול להיות ראש ממשלה.

20

המערכת נאלצת לדון שוב בעניין היקום המשתנה, עקב אירועים ההופכים ונעשים מוזרים:

לפני כמה שבועות עסקנו כאן בעניין הזמן המתכווץ והמתרחב חליפות. מארג החלל-זמן נפגם עקב הניצול הרב שש"ס מבצעת בשטחים האפורים של המטאפיסיקה הקוסמית, הכולל הפיכת יש לאין ויצירת מחסור חמור מתוך האין. גילינו אז שהחור באוזון מתחיל להיסתם, שהרשת חוזרת שוב לאופנת הפורטלים, ושדוד לוי שוב נעלב. בשבוע האחרון התברר שלא רק הזמן נפגע, אלא גם המרחב. היום נהרג פועל בקריית מלאכי מפגיעת מעלית. יקום שבו מעלית פשוטה מקריית מלאכי יכולה לפגוע בפועל קירור, הוא יקום שבו נסיעה במעלית יכולה להביא אתכם למחוזות לא נודעים. פעם, ביקום המוכר והטוב, הייתם צריכים לקחת מכונת זמן כדי להגיע לנקודה הסינגולרית ולחולל את המפץ הגדול. היום פשוט צריך להיכנס למכונית, להניע ולעצום את העיניים. מזל שאלי הולצמן מאינטרנט זהב נבחר לאיש השיווק של החודש. לפחות משהו אחד שתואם את הידוע לנו עד כה על היקום. מגיע לאלי הולצמן, אדם שהצליח לעשות לאינטרנט זהב שם טוב, ולייצר מוניטין מצויינים לחברה שיש לה יתרונות ברורים בתחום הניהול הכושל, השירות הגרוע והתכנים המחורבנים (נא לא לומר MSN. אם משהו טוב קורה שם, וקורה, זה מהצד של החתן, לא הכלה). אם זה היה אחרת, הייתי נאלץ לבטל את הפרדיגמה המדעית שאני מאמין בה כיום, ולקבל את העובדה שייתכן ואלוהים קיים.

חברים, נכבדים, אנשי מכון ויצמן, אני מבקש שירשם בפרוטוקול שהשתמשתי בביטויים "מטאפיסיקה קוסמית", "מארג החלל-זמן", "נקודה סינגולרית" ו"פרדיגמה מדעית".

21

יש דגי חשמל באקוויפר החוף. עמוק עמוק, בין שכבות קרום כדור הארץ, מתחת לרצועה שבין נתניה לרחובות, חיים דגי חשמל. הם אינם צורכים מים, הם רק חיים במים. הם אינם צורכים קרני שמש. הם ניזונים מטפטופים קבועים של חומרי הדברה מהשדות באזור. ויש להם טפילים. סרטנוני הטלפון חיים בין קשקשי דג החשמל, ומחכים לשעת האכילה של הדג. הדג מתקרב אל הנקב שדרכו מטפטף חומר ההדברה, והסרטנון שולח אותות חשמליים לסרטנוני טלפון אחרים באקוויפר, ומי יודע, אולי גם במאגרים תת קרקעיים אחרים. יש מספיק חשמל לדגי החשמל כדי לקיים את סרטנוני הטלפון. האדם פוחד מהיצורים האלה. האדם לא מבין עד כמה הם חיוניים. יש כאן, בישראל, אנשים שסומכים על חברת החשמל ועל בזק. בזק וחברת החשמל לא מסוגלות לספק לנו תקשורת ואנרגיה. המוצר החזק ביותר של שתי החברות הללו הם הוועדים המקצועיים, והעיסוק המתיש בקיום הוועדים הללו אינו מאפשר להן לעסוק בדברים אחרים כמו גידול דגי החשמל. מזל שדגי החשמל מצליחים לספק את עצמם. האדם מחויב לספק יצורים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, כמו ועדים מקצועיים. אבל אסור לנו לפחוד מדגי החשמל. אם נשמיד את בעלי החיים התת קרקעיים האלה, נשמיד את עצמנו. הכוכב שלנו מתקיים על סימביוזה בין היצורים המאכלסים אותו. יש כמות עצומה של מיקרואורגניזמים שמאפשרים לנו לעשות דברים שנראים לנו פשוטים. לא היינו יכולים אפילו לרקוד בלי כמה חיידקים כאלה, שהפופולרי בהם הוא חיידק קדחת ליל שבת. מכוניות? בנזין מעורב באוויר ומוצת בבוכנות המנוע כדי לספק כוח? חברים, בכל מנוע יש יצורים קטנים, הכבולים בנאנו-שלשלאות, ישבניהם פונים אל אחורי המנוע, והם נאלצים לאכול בנזין מעורב באוויר. אם זה היה בנזין טהור, לא היתה להם בעיה. אבל האוויר מאלץ אותם להפליץ ללא הפסקה, וכך הם מנהלים חיים ריקים מתוכן. תחשבו על זה כשאתם נוסעים לטיול במכונית. היצורים האלה כולם פונים לדופן הפנימית של הבוכנה, וקרן האור הבודדה שחודרת אל הבוכנה מלמעלה מטילה צללים על הדופן. הצללים, הם חושבים, הם המציאות האמיתית. אם אחד מהם יצליח להינתק מהנאנו-שלשלאות, ויעלה אל הפתח, הוא יסתנוור מהאור שיכה בפניו. לאחר כמה זמן, כשהראייה תחזור אליו בהדרגה, הוא יבחין בכל הצורות שיש בעולם, ויבין שכל מה שראה עד כה זה רק צללים חוורים של העולם הזה. היצור הזעיר יבין שהוא חייב לחזור ולגלות את האמת לחבריו. הוא ינסה לחזור אל הבוכנה שעזב, אבל אז הוא יגלה שמדובר במנוע V8 בעל נפח אדיר, שנוסע במרוץ מכוניות. במקום לנסות לחפש את הבוכנה שלו, הוא ילך למקום אחר. לחפש את עצמו. הוא יבלה תקופה באזורי הספר של הממסר, שם יתנסה באכילת עלים של שושנת הדיפרנציאל ויגיע לספירות עליונות. בסופו של דבר הוא ימות מטורלל ורעב, על שפתיו יובש ומילה אחת "בנזין", "בנזין". לפעמים יצור שכזה יגיע לספירות גבוהות ולא יצטרך יותר מזון. הוא יתאחד עם אלוהים, ויגלה סודות השמורים לשכינה בלבד. הוא יגלה שמיליוני יהודים, מיליוני צוענים, מיליוני ארמנים, מיליוני בורונדים, מיליוני רואנדים, מיליוני רוסים, ומיליוני בני אדם ממקומות אחרים, הושמדו במשך פחות ממאה שנה כי הם היו חוטאים. ולפני שנשאל כל מיני שאלות שראוי לשאול, ונכעס כעסים שראוי לכעוס, כדאי שנזכור שהכוכב שלנו מתקיים על סימביוזה בין היצורים המאכלסים אותו. אם נשמיד את בעלי החיים התת קרקעיים האלה נשמיד את עצמנו.

22

מערכת טלגרם סם

הודעה בדבר הגשת מכרז לרכישת נכס בבעלות הטלגרם.

מערכת הטלגרם מעוניינת לקבל הצעות לרכישת חור שנמצא בחזקת המערכת, ולמעשה בבעלותה המלאה, כי החור נמצא ברשות המערכת תקופה העולה על 90 יום, ולמרות הודעות שונות של המערכת בציבור, לא נמצא טוען אחר לבעלות על החור. להלן תיאור הנכס:

המערכת גילתה חור. לא ברור למערכת בתוך מה נקרע החור הזה. זה לא חור פשוט במארג החלל-זמן, שדרכו ניתן להגיע אל האין. למרות שהמערכת מכירה הרבה אנשים שהיו רוצים לשלוח אותה אל האין, או לכל הפחות אל שדות הציד הנצחיים, היא נאלצת להתנצל בפניהם ולהודות בהכנעה: הנני כאן. אולי הוא חור שנפער בין שכבות המציאות. המערכת גילתה את החור כשיצאה לחצר לשפוך את האשפה. המערכת חזרה עם הפח הריק לביתה, ואחריה נזרקו שאריות ירקות ושקיות ניילון קרועות מתוך מקום לא ברור. החור אינו מחובר לשום דבר בצד הזה של המציאות, כך שניתן לקחת אותו לכל מקום. כניסה של חוקר מטעם המערכת אל תוך החור, גילתה שהחור קבוע בצדו השני בתקרת ביתה של משפחת גמדים. הנחיתה הראשונה בבית המשפחה התרחשה כשכל בני הבית ישבו לשולחן האוכל, והחוקר מחץ אותם בישבנו הענק. מכיוון שלמשפחת הגמדים לא נמצאו יורשים בצד השני של החור, הוסדרה חזקת המערכת גם על בית המשפחה לאחר שנקבעו פיצויים למועצה המקומית שבתחומה נמצא הבית. לפיכך, הנכס שבבעלות המערכת הורחב, והוא כולל חור ובית שמחובר אליו. לחור אין גבולות ברורים בצד הזה של המציאות, או קו מתאר כלשהו, ולכן אין אפשרות לדעת היכן הוא נמצא בדיוק בכל רגע. בנוסף, הוא כנראה גם מתרחב ומתכווץ מפעם לפעם.

מגבלות ומחויבויות החלות על הניגשים למכרז:

א. לחקור את טיבו של החור ולהודיע לרשויות אם יש בו סכנה לציבור.

ב. אם יש בכוונת הרוכש לפתח את החור בצד הזה, יהא עליו לבחור מיקום קבוע להנחת הנכס ולפנות אל הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שבשטחה יפותח הנכס בבקשה לפי חוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965, סעיף 149.

ג. להסכים לתנאים הכתובים בתקנון המכרז הנמצא במשרדי המערכת.

אין המערכת מתחייבת למכור את הנכס למרבה במחיר,

אבל היא די מתכוונת לעשות כן,

23

המערכת מעוניינת להודיע לציבור את ההודעה הבאה:

מבקר חיצוני נשכר לבדוק את ספרי הטלגרם, ובכלל זה גם הגיליון הנוכחי. המבקר החיצוני הבלתי תלוי אישר למערכת לפרסם קטעים מיומן החקירה שלו:

יום ראשון, 6 באוגוסט, 2000 – מבדיקה ראשונית עלו המסקנות הבאות: יש למערכת סיבות רבות להיות מאושרת, ולהודות על האושר הזה שנפל בחלקה. המערכת כבר זמן רב אינה עושה כן.

יום שלישי, 8 באוגוסט, 2000 – היום הוא יום שמח באופן יוצא מגדר הרגיל. המערכת עדיין מתעלמת. טרם ירדתי לחקר העניין.

יום חמישי, 10 באוגוסט, 2000 – לפני שבוע גיליתי בספרייה שלי עותק של "מי הזיז את הגבינה שלי?". אתמול כבר היו שם שלושה עותקים. איך הגיעו? לא אדע. אני רק יכול להניח שהספרים מתרבים. העברתי את כלי המטבח לספרייה כדי לעודד גם אותם להתרבות.

שבת, 12 באוגוסט, 2000 – כלי המטבח נעלמו בספרייה. לעומת זאת מצאתי שבעה עותקים של "מי הזיז את הגבינה שלי?". בודדתי את המדפים הנגועים וריסנתי את המגיפה.

ראשון, 13 באוגוסט, 2000 – הגיליון היוצא היום לאור הוא אחד הגיליונות השמחים שיצאו אי פעם. הפעלתי את סמכותי, ומהיום לכל ידיעה שמחה תתווסף קריאת הודיה מיוחדת. מערכת הטלגרם, מתוך צעד של מרידה, החליטה כאיש אחד (כנראה מכיוון שהיא מונה רק איש אחד) להוסיף את הקריאה "הללויה" לכל ידיעה, ללא קשר לרמת האושר הטמון בה. לטענת חברי המערכת, קריאות לוואי מהסוג הזה מתאימות לכל ידיעה, ללא כל קשר לתוכן הידיעה. הצעתי לבחון את התאוריה, ולהעמיד אותה לשיפוט בידי קוראי המנשר, לפי המבצע שלהלן: בין המזהים, במדויק, את הידיעות השמחות, יוגרלו שלושה עשר עותקים של "מי הזיז את הגבינה שלי?". המערכת הסכימה לאתגר.

כמו כן המערכת מעוניינת להודיע את שתי ההודעות הבאות:

הודעה ראשונה – מערכת הטלגרם מכריזה על מבצע שמח: בין הידיעות המופיעות בגיליון היום, נשתלו כמה ידיעות שמחות. עליכם לגלות אילו הן הידיעות השמחות, ולשלוח לנו את כותרותיהן. בין הפותרים נכונה יוגרלו 13 עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי?".

24

המערכת נותרה חסרת מילים לאחר שגילתה לתדהמתה שלתדהמה מלווה תופעה של אובדן כושר הדיבור למשך זמן מוגבל, וללא הדיבור לא ניתן להפיק דבר, ובכלל זה גם את דבר המערכת. מכיוון שהמערכת עוסקת בדיווח על בסיס קבוע, ומכיוון שהמערכת אינה מוכנה לסכן את מועדי צאת הגיליון, אלא אם כן זה פשוט נוח לה, היא מצאה פתרון נוח, זול וזמין: סקס. כשנגמרות לך המילים – פנה למין. אמנם כך תאבד את החסות של פלאפון נקסט (צריך הסבר? או קי: כי הם יודעים מה לעשות רק עד שנגמרות לך המילים), אבל תרוויח קהל רחב יותר, עם עניין משותף. כל אופן, בגיליון הזה החבאנו כמה התייחסויות לנושא הסקס. קוראינו האינטליגנטים באופן מיוחד שיזהו את ההתייחסויות הללו, ישתתפו בהגרלה של ספרי "מי הזיז את הגבינה שלי" ו"המדריך לנשים ברשת" שלא הצלחנו להיפטר מהם במבצעים הקודמים. כמו שאמר לודוויג ויטגנשטיין: "על מה שאודותיו לא תוכל לדבר, ואודותיו לא תוכל לשתוק, תוכל תמיד לנהל מבצע נושא פרסים".

25

סוף השבוע האחרון היה מדהים. נראה כאילו כל העולם הצליח לממש את שאיפותיו הכמוסות. המערכת חגגה את יום השנה הראשון להכרזת הטלגרם כמדינה עצמאית. אריק שרון חגג את סוף השבוע הקיצי במפעל "עוף קור" בנגב, שם זלל פולקעס עד צאת השבת. אהוד ברק חגג עם חברים בהצהרות על הפנטסיות המדיניות הכמוסות שלו, והחברים חגגו במסיבות עם עיתונאים. לכן ברור עד כמה השבוע החדש שבא עלינו לטובה נראה כל כך אפור ומשעמם. ישבתי עם אריק ועם אהוד וחשבנו יחד איך להיפטר מהתחושה הזאת שהטוב ביותר מאחורינו. בהתחלה התפתינו שלושתנו ללכת על הפתרון הקל ביותר: צרות של אחרים. הכנו רשימה קצרה של אירועים מצערים כאלה: בריטני ספירס נשדדה בתחנת דלק, אנשי צוללת רוסיים נתקעו בתחתית הים הצפוני ורוגל אלפר נאלץ לצפות בטלוויזיה. זה עבד למשך זמן קצר, ואחר כך חזר הדיכאון. אהוד נזכר שפרוש כבר לא אוהב אותו. שרון נזכר שהח"כים מצביעים על מכוניות חדשות, ושרוב הסיכויים שלא תהיה מכונית במידה שלו. לא הכל טוב כל הזמן. לפעמים צריך לחזור לשגרה, וזה המסר שלנו להפעם. לכל אחד יש את הפרוש שלו, שלא אוהב אותו. לכל אחד נגמרים הפולקעס מתישהו. אנחנו חייבים לצעוד אל העתיד בראש מורם, ולזכור שיש ימים טובים וימים פחות טובים. יש מספרים ראשוניים ומספרים מורכבים. יש תחבושות היגייניות דקות עם כנפיים, ויש תחבושות היגייניות שעולות פחות. יש דברים נסתרים-לא-נבין-לא-נדע, ויש דברים שקורים במקומות אחרים. אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים, לעצב לעצמנו את השגרה ולתבל אותה בשמחות. אפשרות נוספת היא להפסיק לקרוא ספרים כמו "מי הזיז את הגבינה שלי?", ולא לדבר שטויות.

26

אתה מקליד שם ואחר כך את הסיסמה, ומתחבר לאן שנרשמת. אם לא נרשמת, אתה תמיד יכול לעשות את זה עכשיו. או עכשיו. ואפילו עכשיו. עצור רגע, טען את הדף מחדש, ונסה עכשיו. אפשר להמשיך? היום אני מתחבר לילדות שלי, ואני מאוד מקווה שאף אחד לא פרץ לי לשם. היה לי תסכול כשהייתי בן 12, על כך שלא קנו לי מכנסי באגי ורודים, או משהו מנומר. זה היה מה שלבשו אז, וההורים שלי טענו שאני לא בשל עדיין לזה. ברור שהתעצבנתי. היתה סכנה גדולה ששנות השמונים יחלפו ככה סתם ולי לא יהיה חלק במאמץ ההתבזות הקולקטיבי (בקושי נתנו לי לגלח את הפיאות מעל קו האוזן). זכרתי שהתסכול הזה נראה עלי טוב, ורציתי להוריד אותו מהשרת ולהתקין אותו אצלי. עם אמצעי התחושה הביתיים שלי, ועם תסכול שנערך מחדש באופן דיגיטלי, החוויה תהיה כל כך אמיתית. אחר כך אתחבר שוב ואוריד את אחת ההנאות הקטנות שהיו לי באותו גיל. תסכולים קטנים והנאות קטנות. אין כאן שום בעיה. את הדברים הגדולים ביקשתי שישלחו אלי הביתה. אני לא רוצה שזה יסתובב ככה ברשת. היה לי לילה אחד מוצלח של שכרות, מתוך הרבה לילות שיכורים שכולם היו לא מוצלחים. עכשיו כבר לא צריך לעשות ניסויים עוורים עם אלכוהול יקר. הנה, אני אדגים: פותחים את התיקייה הזאת, מקליקים פעמיים על הקובץ הזה. ואו, פצצה למוח. הי, תנמיכו את המוסיקה. בואי הנה, את נראית פיצוץ. בן? לא אין לי בן. אה, אתה בן? לא חשוב, אתה נראה פיצוץ. בואי הנה, אופס, מצטער. לא נורא, אפשר לשטוף את זה. מה זה הריח הזה? זה לא הריח ככה כשאכלתי את זה הבוקר. אני רוצה לישון.

27

השבוע הלך לעולמו חברי הקרוב פנחס ("פינבול") פריסלוב. הוא היה בן גילי, והוא מת מעצלות. בעצם הוא התפגר מעקשנות. וזה אותו דבר. פיני היה עצלן מטעמים אידיאולוגיים. פיני היה עקשן בנקודה הזאת. אני זוכר שבכל יום בדרך הביתה מבית הספר, פיני התעקש שיש דרך קיצור טובה יותר. בשבילו זה היה עניין של עיקרון, לא לעשות את כל המסלול מבית הספר הביתה. גם אם העיקרון יגרום לנו לחפש את הדרך במשך שעות, או לגזור פתח בגדר תיל, ולמצוא טקטיקות התחמקות מכלבי שמירה. הוא אפילו הטריד דיירים של בניין משותף באינטרקום כדי שיפתחו לו את דלת הכניסה והוא יוכל לצאת מהצד השני, רק משום שלא רצה לעקוף את הבניין ברגל. "אבל אתה לא חייב להקיף את כל הבניין, אתה רק צריך להקיף את הכניסה, שזה בסך הכל עניין של חצי מטר, ממש לא עיקוף", הייתי אומר לו. הוא היה נוהם משהו, בלי להסביר את עצמו, בלי תירוצים. זה היה בגיל 10. אז, בעבר הרחוק, זה היה הגיל שבו התחלנו להבין בדיחות עם פאנץ' ליין, ולצאת עם בנות למסיבות. כמובן שהיו לעצלות שלו יתרונות, ובמיוחד במשך השירות הצבאי. עצלות אידיאולוגית היא כמו דת סודית, שמקנה לכוהניה הגדולים את היכולת לעבור את השירות הצבאי בלי לעשות דבר, ובכל זאת לא להיתפס כסרבני פקודה. כמובן שאחרי הצבא, ועד היום, פיני היה אדם מצליח. הוא עבר את ההסמכה כעורך דין בקלות, למרות שאת התואר (וכנראה גם את מבחני הלשכה, אבל את זה לא ניתן להוכיח) הוא עבר ללא נקיפת עט, ובלי לגעת במחשב או לבקר בספריית הפקולטה למשפטים. בשנה האחרונה נשבר לו מכל זה. הוא כנראה הבין שאיזשהו מאמץ בכל זאת הושקע. פיני התפטר מהעבודה, השאיר הודעה במענה הקולי שהוא נסע לטיול, נעל את הדירה, נכנס למיטה ולא יצא יותר. הוא לא אכל, לא שתה, ולא עסק בשום פעילות. אחרי פרק זמן לא ארוך הוא מת מוות לא נעים (כי במשך השביתה הוא גם נמנע מללכת לשירותים). פיני היה האחרון בשושלת ארוכה של אנשים שמתו מיתות משונות: סבא שלו החליק על קליפה של בננה, עוד בתקופה שזה היה מצחיק, מה שמנע את פינויו המיידי לבית החולים. דודו של פיני מת לפני עשרים שנה מלב שבור (בכנס קרדיולוגים שבו הוצג דגם של לב מלאכותי. הדגם המוגדל, שהיה כבד מאוד, לא חוזק כראוי אל הקיר, והוא נחת לדוד של פיני על הראש בעת שעבר מתחתיו, ונשבר). אבא של פיני מת מעקיצת יתוש. עד היום לא פוענח המוות הזה, וגם הנהג שמכוניתו דרסה את אביו של פיני אינו יודע איך קשורה עקיצת היתוש לתאונה. מהסיפור הזה נותר רק להסיק שתי מסקנות:

א. המזל הרע לפעמים נגמר רק כשנגמרים הדברים שיכולים להיגמר במזל רע. ב. החיים יפים.

28

המערכת היא אישה דחוסת אברים וצפופת פיגמנטים. כמו כן, המערכת היא רחבת גרם, ומרכז הכובד שלה די קרוב לרצפה. תכונות אלה מעידות על יציבות. בסיבובים חדים במהירות גבוהה אין סיכוי שהיא תתהפך. מהירותה של המערכת תמיד גבוהה, ועצמים החוסמים את דרכה ממהרים לפנות לה את הדרך כשהם רואים אותה מתקרבת. יש לה נוכחות מעוררת יראה. לכן הופתעה המערכת הפתעה גדולה כשיום אחד, בדרכה חזרה מהשוק, כשהיא נושאת סלים כבדים, ודורסת את כל הנקרה בדרכה, היא נתקלה בגמל שחסם את הכביש. המערכת צפרה וצפצפה, נהמה ונערה, נחרה וחרחרה, אבל דבר לא עזר. הגמל המשיך לעמוד, ללא תזוזה, צופה תמיד אל המרחבים הפרושים משמאל לכביש. למערכת לא היתה ברירה – היא זזה לאחור, נעה שוב קדימה, ונגחה בגמל. הוא העתיק לשנייה את מבטו אל המערכת, ליקק את אפה, וחזר לבהות בַכלום. המערכת לא חשה פגועה מהתנהגותו הלא מנומסת של הגמל. היא רק רצתה להגיע לביתה בזמן כדי לראות את המשחק של ישראל נגד ליכטנשטיין. אבל הכביש הצר היה חסום בקיר שמאחורי הגמל, ובתעלה עמוקה לפניו. בפעם הראשונה בחייה המערכת היתה מבולבלת, ולא ידעה מה לעשות. האם הגמל מסמל מחסום פסיכולוגי שמפריע להתקדמות כלשהי בחיי? האם יש דרך לפרוץ את המחסום הזה? האם נמני יממש בנבחרת את הפוטנציאל שנקבר במכבי? באיזה מרכך שיער משתמש הגמל ולמה הפרווה שלו כל כך נעימה? דבר אחד היה ברור: הגמל הזה חרש. המערכת שלפה פנס מהתיק (מדהים איך שהאביזרים האלה נמצאים תמיד כשצריך אותם. בסיפורים קצרים מהסוג הזה אין מערכה ראשונה, שבה אפשר לשתול פנס, וחוץ מזה פנסים לא יורים) והבזיקה מול עיני הגמל. סוף סוף המערכת הצליחה לתפוס את תשומת הלב שלו. הוא נמשך אל אור הפנס, והמערכת ניצלה את זה: היא הורידה את הפנס אל הקרקע, והגמל כרע במקביל. היא טיפסה על הגמל, סליה משני צידי הדבשת, והחזיקה את הפנס מול עיני הגמל, עד שהגיעו לביתה. כמובן שהגמל נשאר שם. הוא נשאר שם לפחות עד שהסתלק משם, או עד שכבו האורות בביתה של המערכת. בכל מקרה, בבוקר הוא כבר לא היה שם. ייתכן שהוא נטרף במשך הלילה. מסתובבים שם אריות וחתולים גדולים אחרים, והגמל הרי חרש. אחריהם באים הצבועים והנשרים ומנקים את הכל, חוץ מהעצמות. לעצמות דואגים הטרמיטים, למרות שלא ניתן להוכיח את זה. ככה זה כשאתה גר בסאוואנה. כל אחד מוצא דרך משלו לנצל את הגמל. זאת אומרת, כל אחד חוץ מהגמל.

29

משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בפיענוח המלל המצורף כאן. אם בפרק זמן של 48 שעות ומעלה לא יפוענח המלל הזה, יוכרז הרעיון המסתתר מאחוריו כנעדר וייפתחו חיפושים באזור שבו נעלם. המשטרה מתחננת לסיוע הציבור, ומקווה שלא תיאלץ לשלוח חוליות חיפוש לאזורים האפורים במוחה של המערכת, אזורים מהם איש טרם שב.

סופשבוע חם עבר על המערכת, כמו ציוד מכני הנדסי העובר על תלולית עפר. הסיוט החל ביום חמישי, עת המערכת נחטפה באוטובוס תיירים אל המדבר הירדני. במשך כל השהות בשבי, הקפידו החוטפים להסתיר את זהותם מפני המערכת. הם התחפשו למלצרים, עטו מסיכות בדמות עמיר פרץ, ולבשו את מדי ההסתדרות החדשים, שעוצבו, כנראה, בידי מעצב הבית של אופנת אלנבי. השהייה בירדן היתה סיוט. הים היה מלוח, המסאג' היה קצר והחומוס גם כן נגמר מהר. "תראו", אמרה המערכת לחוטפים, "אתם יכולים ליטול ממני את חירותי, אבל לעולם לא תצליחו לשלול ממני את היכולת לחשוב". כמובן שהחוטפים היו יכולים לירות במערכת, או להאביס אותה בתרופות פסיכיאטריות, ולהוכיח שוב שהיא מדברת שטויות (ובאותה הזדמנות גם להועיל לאנושות). למזלה של המערכת, החוטפים לא הבינו עברית, וכך התפנתה המערכת להגות את המחשבות הבאות בתקופת השבי:

נאסא הודיעה שהחור באוזון מעל אנטארקטיקה הגיע לגודל של פי שלוש משטחה של ארה"ב. אלה חדשות טובות. אחרי ההודעה על סימנים להתאחות מחודשת של שכבת האוזון, היה חשש שהזמן חוזר אחורה. עכשיו יש לנו סוף כל סוף עדויות לכך שהוא צועד קדימה בקצב הרגיל של ששים שניות בדקה. לרגע אחד היה נדמה שמשהו עצר את הזמן למשך כמה שעות, אבל המערכת לא הצליחה לאמת את הידיעה הזאת, ששידר קריין אילם ברדיו עשוי ספוג בסולאריום בים המלח. מיד אחרי זה התעוררה המערכת על מיטה שהוצבה בקצה אמת מים. הקצה היה נעוץ בזרועה של המערכת. אובדן הזמן שסבלה המערכת גרם לאובדן מי שתייה לקיבוצים בצפון. אובדן מי השתייה לקיבוצים בצפון הביאו אותם לגנוב מי שתייה שהיו מיועדים לבריכות הדגים בגליל המערבי. חקלאי הדגה, מצדם, החלו לגנוב את מי המקלחות המיועדים לתושבי תל אביב. החזאים מבטיחים שבסביבות נובמבר יפזר הגשם את ענן הצחנה המרחף מעל העיר. עד אז, המערכת מקווה להשלים את רקמת הגובלן עם דיוקנו של המלך עבדאללה, שיחמם לה את לילות החורף הקרים.

30

חילופי העונות הביאו את חברי המערכת להגות הגיגים סביבתיים, בין התקפת סינוסיטיס אחת לשנייה.

הסתיו שוכן במקומותינו. היורה המטיר הבוקר, ואדום הצוואר כבר השתכן במחוז הצפוני. ומהו המחוז הצפוני? התיאור הטוב ביותר שמצאנו למחוז הצפוני נמצא באתר משטרת ישראל: "המחוז הצפוני משתרע מרמת הגולן בצפון ועד נחל חדרה בדרום. גבולותיו הם ממערב – הים, מצפון – לבנון, ממזרח – סוריה וירדן ומדרום – מרחב התפר. שטח המחוז-  5,500  קמ"ר. המחוז כולל את המרחבים חיפה, גליל ועמקים, המאגדים 22 תחנות משטרה. במסגרת התחנות, מופעלים שלושה בסיסים של שיטור ימי ושלושה מעברי גבול בינלאומיים ונקודות מעבר בגבול הצפון. בתחומי המחוז מתגוררים כשליש (31%) מתושבי המדינה וכ-  65% מאוכלוסיית המיעוטים (המהווה כ- 40% מאוכלוסיית המחוז)". אדום הצוואר אינו טוב בניסוחים מתמטיים, ולכן ניאלץ לסלוח לו אם לא דאג להדגיש את ההבדל בין תושבי המדינה לאוכלוסיית המיעוטים. הבדל אחד הוא שתושבי המדינה אינם נוהגים לצוד עופות נודדים, מוזרים ככל שיהיו. בני המיעוטים, לעומת זאת, מפגינים לעיתים קרובות זלזול בוטה בחוקי שמירת הטבע, וצדים עופות נודדים למאכל. משטרת ישראל מקווה, בשביל אדום הצוואר, שהסתיו שלו במחוז הצפוני יעבור בשלום.

31

השבוע הראשון של האולימפיאדה החל בסימן הבושה והאכזבה במחנה הישראלי. אין מה לומר, הבושה רבה, והאכזבה מרה. אף שיא ישראלי לא נשבר בדחיקת משקלות, אף מתעמל ישראלי לא הבריק באחד מענפי הקרב רב, והקבוצה הישראלית בכדוריד היא אחד הנעלמים הגדולים בסידני. שלושה ימים של תחרויות, והישראלים לא יוצאים מהמים. אבל את המערכת שלנו דבר לא ירתיע. אותנו לימדו שגם ביום הכי יבש בספטמבר אפשר להביא לכם חדשות. זה מה שהמרצה לעיתונות אמר: "אם שום דבר אינו קורה בלילות הקיץ החמים, צאו אל הרחוב ושכבו על הכביש. אני מבטיח לכם ידיעה על תאונה, או ידיעה על מטומטם שחוסם את התנועה בגופו". מצוידים בשיעור החשוב הזה, יצאו חברי המערכת לסידני, והביאו לכם כמה ידיעות שלא תקבלו בשום מקום אחר: האצנית הישראלית נחמה פורטל כנראה לא תרוץ במקצים למרחקים קצרים, בינוניים או ארוכים. פורטל, נחמה בפי חבריה, אינה מודאגת במיוחד. את ימיה הספורים בכפר האולימפי היא בילתה בזרועותיו החסונות של השחיין ההונגרי אטילה זובור (מקום 14 בדירוג האולימפי במאה מטר גב). "אני ממתינה כאן עד שיחליטו באיזו תחרות אשתתף", אמרה נחמה לכתבנו. גילי לוסטיג, מנהל היחידה לספורט הישגי מסר כי נחמה פורטל חזקה במיוחד בתחרויות שתיית בירה לטווחים בינוניים (ספורט פופולרי במיוחד באוסטרליה), בהורדת פרסומות מצחיקות מהאינטרנט ובליטוף שחיינים אולימפיים. לדברי לוסטיג, נחמה פורטל היא התקווה הישראלית האחרונה למדליה אולימפית. "מקסימום נחתן אותה עם מדליסט ונגייר אותו", הוסיף. כתבנו גם הוא טרם החליט באיזה שחיין הוא מעוניין למקד את מאמציו הרומנטיים. למרות המבחר הגדול, התחרות בין העיתונאים הישראליים קשה באופן מיוחד. ביממה האחרונה דווח בתקשורת האוסטרלית על חילופי מהלומות בין משה גרטל למאיר איינשטיין. השניים, כך נראה, נאבקים על חסדיו של לני קרייזלברג, השחיין היהודי האמריקאי. גלעד עדין, כתב נוסף של הטלוויזיה הישראלית התאהב באיטלקי רוסולינו מאסימיליאנו. הכתב הישראלי היחיד שלא נפל שבי בקסמם של שחייני המקצים הקצרים, הוא זוהיר בהלול. בהלול, שנחשב לאכזבה הישראלית הגדולה בסידני, לאור הירידה התלולה בכושרו הרטורי, פיתח חיבה מיוחדת למשקולנים נמוכים ממוצא טורקי, בולגרי וקרואטי.

32

המערכת מעוניינת להודיע לעולם על שינוי עתידי במיקום משרדי המערכת.

עברתי תאונת דרכים אתמול בבוקר, ומאז תפיסת המציאות שלי עטופה בזכוכית. נתתי נשיקה לאשתי ושמעתי חריקה. התיישבתי על הכסא במשרד והחלקתי ממנו. המגע עם הכוסות בפינת הקפה שיגע אותי. עברתי לכוסות נייר. הכי גרוע זה הטעם של הדברים. הוא לא שם. הלך. בנסיעות אני פוחד להישבר. אבל שום דבר לא קורה. אני כנראה משוריין. הכל התחיל כשנכנסתי במונית. אני לא בטוח שיצאתי. מאז הכל מבריק, ולפעמים נראה לי שחלק מהדברים בעולם מוסתרים באדים. זכוכית משוריינת זה דבר טוב. היא שומרת אותי שלא אתפזר. אני עובר גמילה מהסביבה. מקפה כבר עברתי גמילה. גם מסיגריות. אוכל ואוויר הם התמכרויות הכרחיות, לפחות בינתיים. נהג המונית היה אדיב, כנראה. לא שמעתי אותו. המשכתי אל המשרד. התיישבתי על הכסא והחלקתי ממנו. הרגשתי כאילו זה כבר קרה קודם. הלכתי להכין קפה. כשתפסתי את הכוס נשמע קול נקישה. היה קשה להחזיק את הכוס, כאילו היא רצתה לצאת לי מהיד. היתה לי תחושה שזה כבר קרה פעם, ואז, כשזה קרה, עברתי לכוסות נייר. עברתי לכוס נייר וחזרתי למשרד. היה קשה להתרכז. היתה לי תחושה שכשאחזור הביתה ואתן נשיקה לאשתי, אשמע חריקה.

חזרתי הביתה מהעבודה בזהירות. המדרגות היו החלק הקשה. מילאתי לי אמבטיה עם מים חמים וחומר לשטיפת כלים. אחרי השרייה ממושכת, היה מאוד פשוט להסיר את הלכלוך. התנגבתי בנייר סופג עדין והבטתי במראה. ההשתקפויות מדהימות. יכולתי לראות את עצמי לפני שהשתקפתי במראה. יכולתי לראות את עצמי כמו שהמראה היתה רואה אותי, ויכולתי לראות את כל זה עד אינסוף. אחרי כמה שניות זה הפסיק לעניין, ואז עברתי לבדוק מה אפשר לעשות בתור איש בזכוכית. אפשר להתקשט בתכשיטים שנצמדים בוואקום. אני יכול לקעקע את עצמי עם יהלום. אבל עדיין קשה להסתדר עם החריקות. קולות שבאים מבחוץ נהדפים. זאת זכוכית משוריינת. אבל כל השאר חורק. אני מלטף משהו ומצטמרר. חוץ מהספוג עם חומר הניקוי. לכן אני שוקל לעבור לעבוד מהאמבטיה. המעבר יושלם ברגע שאחליט איפה להתקין את הכבל האופטי.

33

המערכת נשטפה בגלים של אהבה, בגללי גמלים ובהמון גשם.

יצאנו אל הרחוב ונשטפנו. אחר כך נסחפנו, ובסופו של דבר הרמנו את הראש מעל המים. בהתחלה נתקע בנו גולש גלים שניסה לנווט ברחובות הקטנים שליד המסגר. אחד הכתבים של המערכת דיווח מאוחר יותר שהגולש נדרס בידי נופש עם אופנוע ים. גמל שנסחף בשיטפון ליד יד חרוצים שחה מעלינו וכמעט הטביע אותנו. הבנו מיד שמתחולל כאן שיטפון. קשה לדעת אם זה היה הגשם השוטף, הזרם החזק, או הגלים הגבוהים. דבר אחד היה ברור: אם לא היה שיטפון, לא היה סיכוי שניתקל בגמל שנסחף בזרם ושוחה מעלינו. בדיוק כשתהינו מה עוד עלול להיסחף בכיווננו, נתקפנו בגלי האהבה. הם הגיעו מכיוון שונצינו ובן אביגדור, ולא הצלחנו להתחמק מהם. מזל שהגיעו אלינו שולחנות ההימורים מהקזינו. הסרנו מעליהם את הלבד הירוק וניגבנו את הגלים. בתולת הים מרחוב תושייה חייכה אלינו במתיקות והמשיכה לשחות. בהמשך ראינו את שאר דרי תל אביב התחתית. אלוף בצלות הוביל אותם בנחישות. אחריו האריות של המלך ג'ורג ובוקי בן יגלי, באזור החלציים שלו, רוכב על אחד מהם, מרטיב רק את רגליו בסחף. הכיוון היה מזרח. אלוף בצלות אמר שבפתח תקווה יבש. יש שדה מגנטי שעוטף את העיר ומונע מהגשם לחדור לשם. גם דברים אחרים מבחוץ לא נכנסים, הוא אמר. "לא שאלתם את עצמכם אף פעם איך זה שפתח תקווה נמצאת כל כך קרוב אליכם וגם כל כך מזמן?", הוא שאל. "לא", ענינו, ואחר כך נזכרנו שגם דיזנגוף סנטר נמצא בפעם, אבל אף אחד מהחבורה לא שם לב לזה. בוקי בן יגלי היה צריך לדעת. הוא גר ליד. אבל אף אחד לא שאל את עצמו איך זה שסופר עברי נוהם הברות לא ברורות ומתחזה לנער ג'ונגלים. זה לא היה חשוב. יש איים של יובש בלב השיטפון, וחשוב להגיע אליהם כדי להינצל. הנחנו לשיירה להמשיך בדרכה לפתח תקווה. אנחנו הגענו בסופו של דבר לסנטר, ומשם אנחנו פועלים עד עכשיו. יום אחד אולי גם אנחנו נגיע לפתח תקווה. קודם כל נגמור עם העיר הזאת.

34

המערכת עוסקת יותר ויותר בספורט, משום התכיפות הגבוהה של אירועי ספורט חשובים, ומשום שהיא נפעמת מההישגיות האנושית. כל האירועים האחרים שמתרחשים היום מתגמדים לעומת גדולת האדם, ולכן גיליון זה יוקדש לגמדים. הוא מוקדש לגמדי החרסינה העומדים במדשאת המערכת, הוא מוקדש לגמדי החלב שמזינים את חברי המערכת בשעותיהם הקשות והוא מוקדש לגמדים שמנהלים למערכת את מצב הרוח. ועתה לדברנו:

אירועי הספורט של השבועיים האחרונים מיישמים חוקים חדשים בתקנון האולימפי. האולימפיאדה המזרח תיכונית היא האולימפיאדה העממית ביותר שנערכה אי פעם, עם מדליות של אבן ומדליות של עופרת. שתי נבחרות בולטות באירועים האלה, עם יתרון בולט לצד הפלשתיני, ששמר על יחס צבירת המדליות שלו לעומת הישראלים. פרשנים מערוץ הספורט טוענים שהסיבה לעליונות זאת היא הכשרת האתלטים הפלשתינאים מגיל צעיר. מקצוע אולימפי חדש שנכנס לאירועי המזרח התיכון הוא הרמת משקלות למרחקים ארוכים. זהו גם המקצוע היחיד שבו מובילה הנבחרת הישראלית. קפטן הנבחרת הישראלית, גמד מוצק ממוצא בולגרי, מביס את מתחרהו הפלשתינאי, גמד רופס ומגמגם שאמא שלו ערביה. במשך המירוץ (מקצה 5,000 מטר עם 200 קילו בדחיקה), התכווץ הקפטן הישראלי בעשרה סנטימטר. הפלשתינאי התכווץ בשיעור דומה. למעט מקרים מיוחדים, קהלי המעודדים של שתי הנבחרות התנהגו בסדר מופתי, והשתדלו להחריב רק רכוש ששייך לשכניהם הקרובים. אבל הייחוד האמיתי באירועים אלה נעוץ בשני החוקים האחרונים שנוספו לתקנון האולימפי:

* אין חוקים

* אין תאריך סיום

פרשן הספורט והמשפטן ארי שמאי גילה התלהבות לא קטנה: "שני החוקים הללו מאפשרים לשני הצדדים לעשות מה שהם רוצים, ולהמשיך עם זה כמה שבא להם", סיפר לכתבת הטלגרם. המערכת, שבדקה את הנתונים החדשים, גילתה שאין בהם כל חדש, ובעצה אחת החליטה להפסיק בזאת את דבר המערכת.

35

המערכת מעוניינת למסור את הודעת התמיכה הזאת :

לאור אי העמידה העקבי על ידי כל הצדדים בכל ההסכמים שנחתמו מ- 1993 בעניין הסכסוך הישראלי פלשתיני, המערכת מביעה את שביעות רצונה מכך שמנהיגינו העמידו את הדברים על השולחן, והצהירו שההסכם האחרון שנחתם, נחתם במטרה להפירו באופן מיידי. לא נותר אלא להצטער על חוסר תום הלב מהצד הפלשתיני בנושא זה. המערכת גם קוראת לראש הממשלה לנצל את המומנטום ולפנות את הדברים מהשולחן, כי הם כבר מתחילים להסריח.

36

המערכת מרגישה שהגיעה לשלב בחייה, שבו עליה להתחיל לממש את עצמאותה. אחרי הכל, המערכת היא יישות בוגרת, בעלת צרכים וחובות, דיעות וזכויות, הישגים ותעודות, בגדים נוחים, ספרים קריאים וארון מלא בשטויות. מעתה, החליטה המערכת, תפסיק להסתתר מאחורי שמות של כותבים אחרים, ותתחיל לדבר בשם עצמה:

השבוע החלטתי לממש את עצמי כיישות עצמאית. עד כה הייתי תלויה באנשים אחרים, שיבואו ויכתבו הודעות בשמי, סיפורים קצרים, שלעיתים קשורים בי ולרוב אינם, או דיווחים ממקומות שבהם מעולם לא ביקרתי. אני, המערכת, מקבלת משכורת על עבודה שמעולם לא ביצעתי. מחיר החופש הזה הוא אובדן הבעלות על הביטוי העצמי שלי. אנשים אחרים ביטאו את העצמי שלי, והם עשו עבודה מצוינת, אני לא אומרת שלא. אבל, וזה אבל חשוב, אם אני אמשיך לפתח את עניין הבעלות על הביטוי העצמי שלי, אולי אגיע לנקודה כלשהי, אבל כבר עכשיו אין לי מושג מה אני אומרת, ולכן כדאי שאעבור לסיפור שרציתי לספר. זה קרה אתמול. פתחתי את השבוע בהחלטה, וההחלטה גררה החלטה נוספת: אני צריכה לעשות את המעשה הראשון שככמעט כל נערה נוטה לעשות כאשר היא מחליטה לממש את עצמה כיישות עצמאית. לאבד את בתולי לזכר חסר רגישות, שיגרום לי להיחשף בפניו, ואז ידקור את האמון הרך והפגיע שלי לנצח. היו שתי בעיות עם ההחלטה הזאת. בעיה אחת היא שאני כבר לא נערה צעירה, אלא אישה מוצקה וקצרת קומה. הבעיה השנייה היא עניין האמון: אם אני מצפה ממישהו לאכזב אותי, האם זה לא יהיה לא מאכזב אם הוא יאכזב אותי כצפוי? הפעלתי שיקול דעת בוגר והתעלמתי מהבעיות האלה.

הגעתי לעבודה. העורך, טלגרם סם, ישב במשרד. הוא הופתע לראות אותי, אבל שמח לשמוע שאני רוצה לקחת את המקצוע שלי ברצינות. הוא הביע חשש שמא איני טובה מספיק, ואמר בנימוס שאם כך יהיה, אצטרך לקחת את עצמי ואת המקצוע שלי למקום אחר. "אל תדאג, אני לא רוצה יחס מיוחד", אמרתי, "אני רוצה להתקדם כמו כולם". לטלגרם לא היה מושג איך כולם מתקדמים, כי אצלנו לא היה קידום אחד בכל ההיסטוריה של המנשר. הוא ניסה לברר איך זה עובד.

"איך זה עובד? עובדים קשה, לוקחים אחריות, דברים כאלה?"

"מזדיינים עם הבוס"

"אה. אני מניח שזה אני"

הוא חשב כמה דקות, ואז הביט בי ואמר: "אני נשוי, יש לי ילדה. יש לי חליפה שאני לא רוצה ללכלך. אשתי אוהבת אותי ואני אוהב אותה. אני לא רוצה לבגוד בה. לא רוצה שהיא תבגוד בי, אבל היא אדם עצמאי, וכל מה שיש בינינו זה האמון ההדדי. את אולי תאהבי אותי קצת. תפתחי כלפי תלות לפרק זמן קצר. אולי מישהי נוספת תאהב אותי. יכול להיות שאוכל לשלם למישהי אם ארגיש בודד. אבל מצאתי את האדם היחיד שיאהב אותי עד סוף החיים, ואסור לי לסכן את זה. אסור לי לבגוד בשותפות הזאת שבנינו יחד. את מבינה?"

"אני מבינה"

"עכשיו תנעלי את הדלת ותתפשטי". זה היה נפלא. כמו שכתוב בספרים**. הסתיים במהירות, לא הרגשתי כלום, כמעט, ומצאתי את עצמי מביטה בתמונות שלא הבחנתי בהן קודם במשרד. גם ההמשך היה מצוין, עבור שנינו. חיפשנו משימות שיסיחו את דעתנו, ותפוקת העבודה שלנו עלתה. התעלמנו זה מזו בפינת הקפה, כך שחסכנו את זמן הבטלה. טלגרם אפילו התעלם מדבר המערכת העצמאי הראשון שלי***, מה שהביא להגשמת חופש הביטוי שלי, ולמכתב מעורך הדין של אשתו. אני יצאתי מהחוויה הזאת מנוצלת ופגועה, ועם זאת מסופקת ועשירה בניסיון. זה רק בא ללמד, שאם מתעלמים מהבעיות מספיק חזק, הן נפתרות מעצמן.

37

השבוע שלי נגמר רע, ועם זאת גם טוב. רביעי בלילה חל, באופן מפתיע, אמש, ומאז הכל הידרדר.

סערת הברקים החלה עם רדת החשכה. ירדתי למטה, לכסות את הגמל, שלא יירטב, ולחזור לישון. כשהתקרבתי אליו, ברק היכה באוויר. לא היתה לברק הזה נקודת מטרה ברורה. הוא היכה באוויר באופן כללי, רך ושוויוני. במשך חלקיק הזמן שהאוויר היה מוכה ברק, ראיתי את הגמל שלי מבפנים. זה לא היה מחזה נעים. כשחלף הברק, הגמל המשיך לעמוד שם, נטול חיצוניות. מלבד זה, דבר לא השתנה בו. הוא נשאר אדיש, חירש וגמל, לפחות בכל מה שבפנים, כי מבחוץ לא ראיתי שום דבר שישנה את תפיסתי לגביו. כיסיתי את הגמל וחזרתי לישון. בחלומי ראיתי זקן פלאי. הזקן ניגש אלי ואמר לי "יש מקום אחד, בבני ברק, את צריכה לגשת לשם ולקנות שם חומוס. אם תאכלי את החומוס תגדלי ותהיי חזקה, ואז תנצחי את כולם בכדורגל". זה לא נראה לי. "אתה כנראה סנילי", אמרתי לו. "אתה חוזר שוב על התפקיד שעשית בספר הילדים של משה בדש. אני מוכנה לקבל זקן פלאי משומש בחלום שלי, אבל תעשה לי טובה ותגיד לי דברים חדשים או שתלך מפה". הוא התאכזב לשמוע שקראתי את ספרו של משה בדש, אבל ככה זה – אני משכילה. קשה לעבוד עלי. "אני מיד חוזר אלייך", הוא גמגם, והלך, כנראה להתייעצות. הוא לא חזר. במקומו בא אדם לבוש חלוק לבן, שיער מלא ומאפיר, משקפיים ולוח מחיק להרצאות. אדם כזה חייב להיות אחד מהשניים: פיסיקאי, או שחקן בפרסומת של פרסיל. כמובן שהוא יכול להיות עוד דברים אחרים, אבל לא בחלום שלי. הוא היה שניהם, כי הוא הסביר לי כל מיני דברים מעניינים בנוגע למה שקרה לגמל שלי וגם ניסה להיכנס לי לתחתונים. הגמל, כך נראה, ספג ברק בעל מטען חשמלי שיכול היה לשרוף אותו. אבל צירוף מקרים מוזר גרם לכך שהברק ביקע חלקיקי ראדון שהיו באוויר שליד ביתי. זה, והעובדה שרמת המתכות בגופו של הגמל שלי גבוהה במיוחד (אחוז ברזל גבוה בדם, פרסות ניקל וראש מפלטינה), גרמו לקליטת המטען החשמלי בגופו של הגמל. עם הזמן, הגמל יחזור לעצמו, וגם החלק החיצוני שלו יחזור. הגמל גם יוכל לשלוט בכוחותיו האלקטרו-מגנטיים החדשים באמצעות מוחו. כבר בחלום היה לי ברור שזה לא דבר טוב. הגמל שלי הרי מטומטם. אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהוא אינו עוד סתם גמל אדיש וחירש. הוא גמל על אדיש וחירש והוא שלי. הפיסיקאי סיים את ההסבר על הגמל ועל כדוריות הניקוי עם כנפי ההדבקה, והסתלק. הצעתי לו להישאר לקפה, אבל הוא היה חייב ללכת לאודישן. קמתי בבוקר והגמל חיכה לי כרגיל בחוץ. עכשיו הוא כבר היה קצת פחות גרום, אבל עדיין לא לגמרי שלם. כשהוא יהיה מיומן בשימוש כוחות העל שלו, ויראה ייצוגי מספיק, נוכל לשלוט בעולם. בינתיים, תקעתי לו כמה סוללות להטענה והלכתי לעבודה. אני מקווה שבחלומות הבאים שלי יבקרו אותי אנשים יותר נחמדים. נראה לי שבהפסקת הצהריים אלך לקנות חליפת חצאית. משהו שמקרין עוצמה, ועם זאת חושניות.

39

אני, מערכת לישנסקי, מתכבדת להדליק משואה זו בשם כל האנשים שיש להם שתי רגליים על הקרקע ואת שאר הגוף לא רחוק משם. אני מדליקה משואה זו בשם כל האנשים שכמעט זכו לחסד אלוהי, או לפחות לתכונה אחת מושכת, אבל הגמל שלהם זכה בכל הכבוד, והותיר אותם נבוכים, משתוממים ומאוכזבים לעד. אני, מערכת לישנסקי, בשם כל האנשים שלא זכו לשם נורמלי, גוף נורמלי או רצף חשיבה הגיוני, מדליקה משואה זו גם בשם כל הקדושים ולכל הרוחות ולעזזל עם הכל. אני מדליקה משואה זו בחסות "דור אנרגיה" ומצתי זפו, ולתפארת מדינת ישראל.

ובהזדמנות הזאת אני גם רוצה לומר כמה מילים:

אינני, לא הייתי מעולם, ואין בכוונתי אי פעם להיות, שולחן קפה. אין לי דבר במשותף עם שולחנות קפה, ואין כל דרך שבעולם להשוות ביני ובין שולחן קפה.

אבל

רק על עצמי לספר ידעתי

צר עולמי כעולם היתוש

אני אדם פשוט ובעל עקרונות

שמקפיד לא לעשות בהם כל שימוש

גם את דרכי, כדרכו אל צמרת

דרך זמזום טורדני ועקצוץ

כך גם אני, מעופפת, מוצצת

אשאר אך כתם מחוץ בתום הפיצוץ

40

הייתי במצב רוח רזה. אחרי ארוחת בריאות דלת קלוריות לבשתי את שמלת הסאטן הסגולה, מזגתי לי כוסית ברנדי והדלקתי סיגרייה. הברנדי נמזג והסיגרייה נדלקה. חיפשתי משהו שמתאים לאווירה. שלפתי תקליט והנחתי אותו על המקול. עכשיו הכל בסדר. קולו המרגיע של שמעון ישראלי עטף את החדר עם המוסיקה הנהדרת שלו. לאט לאט נמזגו המילים לתוך האוויר: "אבא'לה בוא ללונה פארק, נרכב על הסוס הוורוד", הוא שר את המילים שנוגעות לך בנשמה. נוגעות, ומיד בורחות. ושוב הן נוגעות, ומתחבאות מאחור. מציצות מעבר לכתף השמאלית כשאני מביטה ימינה, ונעלמות כשהראש חוזר למקומו. הורדתי את התקליט מיד. אני לא סובלת שמציקים לי. אני גם לא ממש סובלת ברנדי. שפכתי את הברנדי לשייקר, הוספתי לו קלואה, אייריש קרים ושמנת מתוקה וניערתי. אני צריכה להפסיק לתת למילים לגעת בי כל כך. משהו היה לי חסר. שפכתי את הקוקטייל לבלנדר והוספתי גלידת וניל. זה לא הולך עם שמלת סאטן סגולה. החלפתי לפיג'מה. עכשיו הכל בסדר. לילה טוב. התעוררתי. חשבתי על האבא שלא רוצה לבוא ללונה פארק, ומשאיר שם את הילד הקטן שלו, מחכה ומחכה. חשבתי על הילד הזה, שמחכה כל כך הרבה זמן, שכבר יש לו זקן שיבה וקול בס עמוק. מחר אלך ללונה פארק ואקח את הילד משם. הגיע הזמן שאפסיק לדאוג רק לעצמי, ואעשה משהו למען מישהו. אולי מעשה טוב אחד לא ישנה את העולם, אבל הוא בטוח יהפוך אותו למקום יותר טוב עבור מישהו.

42

גמל העל שלי צימח כנפיים. חוץ מזה לא קרה איתו הרבה. במשך החודש האחרון החזה שלו התרחב, וכך גם הכתפיים שלו, כנראה כדי שיוכלו לתמוך בכנפיים הענקיות. הכנפיים חייבות להיות ענקיות, כדי שיוכלו לשאת את הגמל באוויר. לפני כן בכלל לא ידעתי שלגמל יש כתפיים. הכנפיים החדשות הגיעו בשבוע שעבר לגודל המלא שלהם. לפחות כך אני מקווה. אם הוא ינסה לעוף כאן ועכשיו, הוא ימחק חצי מהבניינים ברחוב שלי. בחצי השני יתנפצו כל הזגוגיות בגלל ההדף. חוץ מזה באמת לא השתנה כלום, הוא נשאר טיפש, והחרשות שלו לא נעלמה. הוא רק צורך יותר מזון, כי זאת תקופה של גדילה ושל בנייה מחדש. כמו במכבי תל אביב. רק שהגמל שלי מעולם לא זכה באליפות המדינה בכדורגל. הביטוי היחיד של כוחות העל שלו עד כה היה בטעינת סוללות ריקות, וזה לא משהו שנעים לראות. כדי לפרנס אותו, לקחתי עבודה נוספת. מתרגמת בערוץ בי בי סי פריים. אני לא באמת יודעת אנגלית, ולכן אני ממציאה דיאלוגים לפי האינטונציה. אם מילה כלשהי חוזרת כמה פעמים במשך הסרט, אני מבינה שזה שמה של אחת הדמויות. אני עובדת מהבית, על מחשב XT ותוכנת איינשטיין. בגלל זה כותרות התרגום בערוץ נראות כפי שהן נראות. הגמל שלי אוהב לצפות בבי בי סי פריים. בכל ערב בשבע אני ממלאת את השוקת שלו בתה עם חלב, ופותחת את חלונות המרפסת כדי שיוכל להציץ פנימה אל תוך הבית ויצפה בערוץ. זה לא עושה לו טוב. הוא התחיל להפליץ. אבל הוא לא מוכן לוותר על התה בחלב. ניסיתי להפסיק, אבל בשבע ודקה הוא התחיל להרעיש. לא רק שהוא גמל, ועוד גמל על, הוא גם חרש. מהר מהר הכנתי לו תה והוא נרגע. למחרת חזר אותו הסיפור. הדייקנות הזאת היא תכונה שהוא קיבל מצפייה בערוץ הזה. אז ניסיתי לשנות ערוץ, אבל בשבע ושתי דקות הוא שוב התחיל להרעיש. מחר אקח אותו לשדה פתוח וננסה לעוף. עד אז לא נותר לי דבר לעשות. אולי אחרוז לי זמר אהבה ישן לשיר במקלחת. ככה וככה. זה מה שאנשים עושים כשאין להם מה לומר יותר.

43

הודעה מסם, המו״ל של הטלגרם:

המערכת החליטה לשתוק שתיקה רבת משמעות*. היא השאירה כאן ציטוט מן המקרא, שאולי יסביר מהו הדבר שאודותיו היא שותקת:

בראשית היה הדבר, והדבר היה עם המערכת, והדבר היה המערכת. אחר כך המערכת נתנה דבר תמורת דבר, ונתנה דבר שלא תמורת דבר, ונודעה כנותנת. או אז המערכת נחה קצת, וחזרה לעבודה. הגמל הביט במערכת בעיניים כלות וחשב לעצמו: אם האהבה היתה מדינה, אני הייתי שר החוץ. מסתובב בעולם, כשאת ישנה, כובעי בידי, אני מוכרח לרוץ – אני מוכרח לרוץ. ורץ. היתה לו פגישה, חצי פגישה, קטעי ניבים סתומים, זה די. והנה הגמל היה כלא היה.

אם האהבה היתה מדינה, הייתי נהג מונית מהגר, מסתובב במונית ברחובות השכונה, ילדים שם בכביש, הי ג'ינג'י אל תרוץ – הי ג'ינג'י אל תרוץ.

(ספר משלי, מהפסוקים שנחתכו בעריכה. התגלו בחפירות תל אל עמרנה שנערכו בתל אביב בשנת התשס"א. עורך – סמי טוחן)

* המערכת נטלה על עצמה משימות רבות, וכעת היא מטופלת בגמל מכונף שצורך מזון רב ובילד מזוקן בעל קול בס שמצאה בלונה פארק. עורך המנשר החליט להוציא אותה לחופשה, כדי שתוכל להתמודד עם לוח הזמנים הצפוף. בשבועות הבאים יחזור דבר המערכת למתכונת הכותבים האורחים, והאורח הראשון יהיה אליל הילדים, איטו אבירם. קוראי הטלגרם מוזמנים לשלוח אליו שאלות.